אלבומו האחרון של המנוח רואה אור עכשיו גם במדיה המסורתית והוא ראוי בהחלט, למרות שאינו מדגדג את שיאיו הנצחיים. כי פרינס, לטובת הדור שלא ידע (וחבל), היה השחור החדש: סקס אפיל רוקנרולי, פסיכדליית ילדי פרחים, גרוב ממתק, אלקטרוניקה עתידנית - וכל כך הרבה כריזמה מטורללת. מותיר את זרעוניו בכל פינה, עד ימינו ועידן קנדריק לאמאר ודה וויקנד. הוא גם קצת נעלם לנו - הסאונד שלו הוא ה־אייטיז, במובהק - ואסופת שיריו האחרונה מגלה לאן. נינוח, לא יומרני, מצטט בקריצה מעצמו, נעים להאזנה בקטעים כמו Black Muse או Revelation המענג. הזדמנות לחזור לקטלוג העצום ולצפות לחומרים שבוודאי עוד נותרו בעיזבון.