מוזיקת פופ טובה משקפת בעיקר מה שקורה בחייהם של אנשים צעירים. פופ הוא על אופנה וריקוד, הורים ובתי ספר, מחנק ושחרור, שעמום וחיפוש משמעות, סקס והתעשרות, או למעשה על הפנטזיות על כל אלה. אבל מוזיקת פופ טובה יכולה להיות גם על הרפתקנות מוזיקלית, אקספרימנטליות, אמירה ייחודית – ואת כל אלה ואחרים קל לאתר במוזיקה המצוינת של אלירן אילוז – התקווה החדשה הגדולה של מוזיקת ההיפ-הופ הישראלית.
כבר די ברור שהיפ-הופ הוא טרנד תורן בישראל. מה שהחל לפני מספר שנים עם שב"ק ס' התפשט השנה עם הדג נחש, שוטי הנבואה, סאבלימינל, פישי הגדול ועוד כמה נבחרי ציבור שסוגדים בימים לד"ר דרה ומביטים בלילות אל אמינם או הביסטי בויז כנקודות אחיזה. במובן מסוים, לאחר דור הזמרים הרגישים של סוף שנות ה-90, הגל ההיפ-הופי מרענן את המוזיקה הישראלית, לפחות בהטמעתו את קדושת הגרוב, אלמנט שמעולם לא היה ראש החץ של מוזיקה פופולרית ישראלית. יותר מזה: ההיפ-הופ הישראלי כבר הוציא כמה נגנים פנטסטיים (כל הנגנים הנהדרים של הדג נחש, למשל).
המבורגר נטול קטשופ
למרות זאת, ומבלי לפגוע באף אחד מהאמנים שהזכרתי, פעמים רבות מדי הזכיר ההיפ-הופ הישראלי מודל 2000 המבורגר נטול קטשופ. מלבד כמה תוצרים יוצאי דופן, הוא סובל לעיתים מהיעדר אותנטיות מוזיקלית וטקסטואלית. לא רק שהוא נשמע פעמים רבות מאולץ וזהה, אלא שלעיתים תכופות הוא נשמע כחיקוי בינוני לאחיו האמריקאי מהול במאניירות ישראליות במקום שיישמע כמו יצירה ישראלית מקורית מהולה בשטיקים של היפ-הופ. למעשה, מבין כל אמני ההיפ-הופ הישראלים עד היום, נדמה שרק שב"ק ס' עברו בהצלחה את מבחן האלבום השלם.
אבל את כל הדברים האלו קשה לומר על יצירתו של אלירן אילוז: בן 27, יליד בת ים, חצי מרוקאי וחצי ייקה (אכן שילוב קטלני) אבל נראה לרוב כמו פליט מפלוגת סמוראים. את דרכו המוזיקלית החל כפופיסט (מעריץ של ג'אקו וואקו וג'ורג' מייקל), אבל מכיוון שבילה זמן רב יותר ברחוב מאשר בבית הספר, התחיל לרקוד ברייקדאנס, ומשם, בקיצורי דרך, להיפ-הופ.
יש לו אחד הקולות היותר מרשימים כרגע בפופ הישראלי, ואין לו בעיה עם מעברים וקפיצות לשפה אלי-לוזונית. בהקלטות הוא משתדל לנגן על כמה שיותר כלים, מעבד ומפיק בעצמו באולפן שהקים בביתו, והצליח ליצור כמה מקולאז'י הסאונד היותר מעניינים ששמעתי השנה.
מין ממינכן, קראק מקראקוב
מעבר לזה, היפ-הופ מוצלח הוא קודם כל משורר רחוב שנון, ואילוז הוא פואטיקן רחוב מרתק. בניגוד לקולגות, ששיריהם מנסים לפלרטט עם מחאה חברתית-פוליטית (אל תיקחו אותם ברצינות, בסוף כולם עומדים בתור להופעה בפריים-טיים של ערוץ 2) או מאמצים מאפיינים קלאסיים של היפ-הופ (שירה בשבח עצמך, למשל), אילוז לוקח בחשבון כי פיטפוטי גטו אינם לגמרי רלוונטים בקונטקסט הישראלי ומעדיף לעסוק בנונסנס אנרכיסטי כדי להצביע על ניכור חברתי וחוסר משמעות קיומית. במסה רוויית הומור הוא מציע את דרך החיים הנכונה:
"במשא אל ההתחלה, אתה שואל את עצמך/ מה עשיתי למען האושר שלי/ ספורט, להזכיר לגוף שהוא מכונה שצריכה לעשות את העבודה שלה/ החיים, מה חשוב באמת? חברים, אהבה, להתעורר בבוקר עם מישהו/ אתה כבול, פרוץ את המעגל, הציניות נובעת מהתסכול שלך/ בלע את הגאווה, תן לזה לקרות לך, תן להם להפרות אותך" (מתוך: "מה נהיה?")
בשירים אחרים הוא חובש את מסיכת הלוציפר, מפצח את העברית ועושה שימוש במשחקי מילים שאומרים משהו על ישראל 2001 : "ומקובה הקומבינה, משתנה כמו פלסטלינה/ קצת אחורה, קצת קדימה/ אוכל ישר, אוכל רוטינה/ כן, ככה זה יוצא שהמין ממינכן/ והשין משיגן, כשהכן מקניה והלא מג'ניה" / הפיני מהפיליפינים, כולם קצרים, הכל דאווינים/ אין בכלל שחורים בלונדינים/ היי, זה לא בשר, זה סתם סרדינים / הטוק שואוז חזרו לטוקיו/ הבנק והקוק חתכו לבנקוק/ והקראק מקראקוב, איך שתלו אותו ליעקב/ עם הגראס של גרסיה, כמו מנה של ראש פינה/ עוד הולך עם הכפייה, ינעל אבי אביה/ יש כניסה, אין יציאה" (מתוך: "הבודהה מבודפסט").
שיריו של אילוז הם הכלאה מוזרה בין טראש לאינטלקט, ביזאריות מיסטית וסלנג של חספוס רחוב. מי שיגיעו להופעותיו, שייערכו בקרוב מאוד, יוכל למצוא את כל התכונות הללו גם בהופעת הבמה.
בימים אלה נמצא אילוז בעבודה על אלבום הבכורה שלו, אותו הוא מקליט בביתו. הקטע לו תוכלו להאזין כאן, "טלפון לשמיים", בו אילוז מנגן על כל הכלים, הוא מעין פארודיה על סלוגנים של היפ-הופ ומציג דווקא את הצד היותר מוזיקלי-אקספרימנטלי שלו (לינק להאזנה לקטע - תחת "אתרים נוספים", למעלה מימין).