5 שנים בג'ט־לג

None

ארבע לפנות בוקר היא שעת האימה במסדרונות בית החולים. בשעה ה־20 לתורנות — שהחלה בשמונה בבוקר ותסתיים במקרה הטוב אחרי 26 שעות רצופות — כובד העיניים הטרוטות כבר אינו מצליח להתגבר על כוח המשיכה.

 

ביום הראשון שלי להתמחות ברפואת ילדים הייתי מפוצץ באנרגיות. לא הבנתי את מבטם מלא הרחמים של המתמחים הוותיקים במחלקה, שכאילו רצה לומר: "חכה, בעוד כמה ימים החיוך הזה ייעלם". המשכתי במרץ בביקור הרופאים, בטיפולים, בהתרוצצויות, בישיבת הצהריים, ובהמשך בקבלת שש מחלקות עמוסות ילדים, שעליהן אהיה אחראי לבדי במהלך הערב והלילה.

 

סמוך לשתיים בלילה, אחרי שכבר ביצעתי החייאה אחת, החלפתי עשרות עירויים שנסתמו, חילקתי עשרות הוראות לאחיות והגעתי למאות החלטות רפואיות, חלקן קריטיות, חשתי בעייפות מתחילה לתת את אותותיה. הסלולרי בכיסי לא הפסיק לצלצל: עוד ועוד אחיות מהמחלקות המשיכו להעביר אליי קריאות על ילדים במצוקה. ניסיתי לתזז ולנווט בין המחלקות והקריאות, בלי להרהר באפשרות שהטעות הקטנה ביותר עלולה לעלות בחיי אדם, להרוס משפחות וגם להחריב את חלומי להיות רופא.

 

ואז הגיעה שעת האימה. ארבע לפנות בוקר. הגוף דואב, העיניים נעצמות, אבל יש עוד כל כך הרבה עבודה. ועוד לא התכוננתי לישיבת הבוקר שבה צפויים הפרופסורים לעלוב בי על כל אשפוז, כי זו דרך החינוך שבה הורגלו — לימוד תוך כדי השפלה. בשעה עשר בבוקר, בתום 26 שעות, יצאתי הביתה — מקווה שלא אירדם על ההגה.

 

מופע האימים הזה יחזור אחת לכמה ימים בחמש שנות ההתמחות. חמש שנים של ג'ט־לג תמידי, של חוסר במאות שעות שינה, של עצבנות, עייפות וייאוש. לא בכדי פרופ' יהודה שינפלד, מומחה לרפואה פנימית, כינה את המתרחש במחלקות בלילות "פיגוע המוני", ואת המתמחה התורן הגדיר "קוסם המנווט בין הפעולות הרבות שעליו לבצע לבדו".

 

מחקרים רבים בעבר העלו כי העייפות והתשישות הפוקדות את הרופאים בתורנויות גורמות להם לתפקד באופן דומה לאדם שיכור שרמת האלכוהול בדמו גבוהה. האיחוד האירופי כבר הבין שהטעויות הללו גובות חיי אדם ואסר על רופא לעבוד יותר מ־13 שעות רצופות.

 

אבל בישראל, חטא ההיבריס עדיין דבק בראשי מערכת הבריאות. השר ליצמן הכריז בשבוע שעבר בכנסת, כי "אי־אפשר לפתוח את ההסכם של הרופאים הסגור עד שנת 2020". כן, זה אותו שר הבריאות שהצהיר לפני כמה שבועות שאינו חושש מאיש, גם לא מתאגידי ענק, אלא רק מחיי אדם.

 

קצרה היריעה מלתאר את סיפוריהם של חבריי וחברותיי הרופאים על מקרים שכמעט הסתיימו במוות בשעת תורנות: טעויות במינוני תרופות, ניקור מול מכונת ההרדמה בעת ניתוח לילי, עירויים שלא חדרו לווריד וגידולים שהתפספסו בפענוח צילומי סי־טי. התופעות האלה ממשיכות לקרות יום־יום, ולמטופל לא נותר אלא להתפלל ש"לי זה לא יקרה".

 

בחרנו ללמוד רפואה בגלל החלום הנשגב להציל חיי אדם. נדרנו את שבועת היפוקרטס כדי לרפא, להציל ולטעת תקווה. אבל כשאנחנו עוטים את המדים הכחולים ונכנסים לתורנות של 26 שעות רצופות, החלום הזה הופך לשדה קרב.

 

אחרי שנים רבות פותחים סוף־סוף הרופאים הצעירים במלחמת הישרדות מהמוצדקות שיש, כי אי־אפשר עוד לשתוק. כטובעים המפרפרים במים הם זועקים: הקשיבו לנו, הפסיקו את המחדל — רגע לפני האסון הבא מאחורי הסטטוסקופ.

 

ד"ר איתי גל הוא כתב ynet ומומחה לרפואת ילדים