"לא חשבתי שלאפרו-אמריקאים יכולה להיות קריירה כרקדנים"

מי שאחראית לצעדי הריקוד של סרטים כמו "בת הים הקטנה" ו"אווטאר", הכוריאוגרפית לולה וושינגטון, הגיעה לארץ עם להקתה לארבע הופעות. "אם אני לא אספר את הסיפור של הקהילה שלי, אז מי יספר אותו?", היא אומרת. צפו בראיון עם האישה שעזרה לג'יימס קמרון למצוא את העין השלישית שלו

 

 

לולה וושינגטון, הכוריאוגרפית של הסרט אווטאר ולבת הים הקטנה של וולט דיסני, שמחזיקה בסיפור חיים מדהים ולא שגרתי, הגיעה עם להקת המחול שלה לישראל לראשונה. וושינגטון גדלה בשכונת עוני בלוס אנג'לס והחלה לעבוד כסייעת לאחות בבית חולים. באותה תקופה מחול בכלל לא היה אופציה עבורה. "לא חשבתי כילדה שלאפרו-אמריקנים יכולה להיות קריירה כרקדנים", היא אומרת.

"בילדותי אף פעם לא ביקרתי בתיאטרון ולא ראיתי שום הופעה חיה. רק בגיל 22, כשהמורה שלי לסיעוד לקחה את הכיתה שלנו לצפות בתיאטרון המחול האמריקאי של אלווין אילי באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, החלטתי שאני רוצה ללמוד מחול. הגשתי בקשה ללמוד שם וסורבתי. הם טענו שאני מבוגרת מדי. מחול מתחילים ללמוד בגיל 3-5, גיל 12 נחשב לגיל מאוחר מאוד בתחום, ורוב הרקדנים פורשים בגיל 18. בגיל 22, הייתי כבר נשואה עם ילד. בגלל שאני לא מוכנה לקבל 'לא' כתשובה, הגשתי ערעור והתקבלתי בסופו של דבר. זה היה קשה, עשיתי חזרות עד השעות הקטנות של הלילה".

 

בשנת 1980 היא הקימה בית ספר למחול משלה, ומתוך בחירה מיקמה אותו בלב שכונת מצוקה בלוס אנג'לס. היא לא שכחה את העוני שחוותה כילדה, וסיפקה שיעורי ריקוד במחירים נמוכים ואף חינם לילדי הסביבה, במסגרת תוכנית שנקראה "אני עושה מחול, לא סמים". עד היום למדו בבית הספר מעל 45,000 תלמידים, רבים מהם נהנים ממלגות. "אני מרגישה צורך לתת בחזרה לקהילה, ולאפשר לימוד מחול גם למי שאין לו אמצעים" אומרת וושינגטון.

 

שפת הריקוד הייחודית שיצרה כוללת שילוב בין סגנונות שונים: בלט מודרני, ג'אז, היפ-הופ, ריקוד אפריקאי וסטפס. "הייתי חייבת לשלב את כל מי שאני במחול שלי, כחלק מהסיפור שאני רוצה לספר" אומרת וושינגטון. "בהתחלה לא אהבו את הכנסת ריקודי הרחוב לאולמות הבלט, אבל אף פעם לא עניין אותי מה חושבים. היה חשוב לי רק שזה עובד טוב".

 

לאחר קריירה של עשרות שנים, פרסים רבים (ביניהם פרס מינרווה) וכוריאוגרפיה לסרטי וולט דיסני, הגיע הטלפון מג'יימס קמרון, במאי הסרט אווטאר. "עד שהוא התקשר אלי לא שמעתי את שמו לפני כן", מספרת וושינגטון. "הוא קיבל עלי המלצות והזמין אותי אליו לריאיון בקליפורניה ובו הוא סיפר לי על בני שבט הנאבי ותיאר לי אותם.

 

באותה תקופה עשיתי יוגה, אז ביקשתי ממנו לכרוע איתי ברך ולעשות כמה תנוחות יוגה. ביקשתי ממנו לשים יד על העין השלישית והוא לא ידע איפה זה. וכך, בשיחה הראשונה שלנו נולדה ברכת השלום של בני שבט הנאבי. בהמשך, הרקדנים של הלהקה שלי לבשו חליפות עם חיישנים לדגימת תנועה. בחזרה קמרון כל הזמן ביקש מאיתנו לעצור, חשבנו שהוא הולך לפטר אותנו. בסוף, התברר שהחליפות לא היו מספיק מתקדמות כדי ללכוד את התנועה, והצוות נדרש לשפר ולהחליף אותן בגלל שרקדנו מהר מדי".
 

ואיך עושים כוריאוגרפיה לשיר בסרט מצויר? "עם וולט דיסני התהליך היה פחות מתקדם", מספרת וושינגטון. "נשלחו אנימטורים לסטודיו שלנו, שצילמו את הרקדנים מבצעים את הריקוד לשיר Under the sea, ולאחר מכן הכניסו דגים במקום הרקדנים לסרט עצמו".

 

מעבר לאהבה לריקוד, וושינגטון מרגישה שמחול הוא לא רק פלטפורמה שנועדה לבדר, אלא גם להעביר מסרים חברתיים. כנראה בגלל זה היא נחשבת גיבורה בקרב אפרו-אמריקנים. "אני מרגישה צורך להציג ברחבי העולם את נקודת המבט שלי על מה שקורה בחברה שלנו", היא אומרת. "אם אני לא אספר את הסיפור של הקהילה שלי, אז מי יספר אותו? נקודת המבט היחידה שאנו נחשפים אליה היא זו שרואים בחדשות, והיא מציגה אלימות. אנשים צריכים לדעת שיש הרבה צדדים, יש הרבה סיפורים להיסטוריה ולתרבות. הבעיה היא שהרבה סיפורים לא סופרו עד היום, ואם הם סופרו - אז מנקודת מבט אחת".

 

בין קטעי הריקוד שנכללים במופע שמציג במים אלה בישראל: "חיפוש אחר אנושיות" - קטע שקורא ליחס אנושי של המשטרה לחייהם של האפרו-אמריקאים. היצירה נפתחת עם צרחות ייסורים של רקדנית יחידה בליווי חי של הרביעייה של מרקוס מילר, וממשיכה עם עבודת רצפה אנרגטית של כל חברי הלהקה, תוך העברת מסר עז על ברוטאליות משטרתית.

 

המופע עולה בימים אלו במשכן לאמנויות הבמה, ב-2-4 ביוני.