תפתח חלום

פרויד, מסכת ברכות ומדריך מקוצר לפתרון חלומות: טור חגיגי לשבועות

בכל שנה בליל שבועות הייתי מגיע, בשלב מסוים של הלילה, לפרק התשיעי במסכת ברכות. זה היה קורה כאשר כבר היה קשה לי להתרכז, וחיפשתי משהו נחמד ללמוד. אהבתי הפרק הזה: את הרבגוניות שלו, את התעוזה, את הפתיחות המחשבתית שהוא הציע. אהבתי את העובדה שהוא מנסה להסביר לנו חלק בחיינו שכולנו מכירים וחווים לילה־לילה, אבל למרות שהעולם מתקדם כל העת, ולמרות שהמציאו כבר מטוסים וקרוקס ואייפון שמתאים גם לחתולים — את החלק הזה איש לא טורח להסביר. "הרואה", כך קוראים לפרק הזה, ואם צריך לתמצת את המסר שלו, הרי דבריו של רב חסדא עושים זאת באופן נפלא: "חלמא דלא מפשר כאגרתא דלא מקריא". ובעברית: חלום שלא נפתר, כאיגרת שלא נקראה.

 

 

כמו פרויד אחריהם, כך גם רבותינו בבבל הבינו כי מדובר באירוע שאי־אפשר להגזים בחשיבותו. חשבו איזה פלא זה: אנחנו הולכים לישון, ומישהו מספר לנו בזמן הזה סיפורים מופלאים, חלקם עוכרי שלווה, חלקם פנטסטיים, סיפורים ששוטפים לנו את התודעה. כמה תוכן לא מפוענח מתקיים בתוכנו באותן שעות רבות של חלימה. כמה מעט אנחנו יודעים על חלק כל כך גדול ונרחב בחיינו.

 

במשך שנים, באנליזה שעברתי, הייתי צולל לתוך חלומותיי, ואלה לעולם לא הכזיבו. הם תמיד לימדו משהו חדש. תמיד היה בהם דבר מה שהקדים את מה שידעתי על עצמי, איזה פן כמעט נבואי. חוץ מהחלומות שבהם הלכתי להשתין. אלה היו ונותרו חלומות מיותרים. מה שקורה בהם מאוד פשוט: אני צריך פיפי, כלומר בעולם האמיתי אני צריך פיפי, אז אני חולם שאני הולך להשתין, אבל תמיד, רגע לפני ההשתנה, משהו משתבש. פעם מישהו עובר לידי, פעם אני מגלה שאין אסלה. עכשיו תראו, כן? העובדה שמשהו משתבש בחלום לא מפריעה לי, שהרי אחרת עוד הייתי מרטיב במיטה. מה שמפריע לי זה שעד שיש עולם מופלא כל כך כמו החלום, הפקה ללא בעיות תקציב ובלי ענייני רגולציה, מקום שבו הכל יכול לקרות — לא חראם לבזבז את הזמן על כל ההשתנות הלא ממומשות הללו?

 

פרויד, אגב, היה מכנה את החלומות הללו חלומות מילוי משאלה: אתה חייב פיפי, אז אתה חולם שאתה משתין; אתה מאוהב במישהי, אז אתה חולם שאתה איתה; אתה חושש לאחר לאיזה מקום בבוקר, אז אתה חולם שאיחרת. רבי שמואל בר נחמני הגדיר זאת באופן יפה בפרק הרואה: "אין מראין לו לאדם, אלא מהרהורי ליבו".

 

 

 

כמעט אי־אפשר להבין את הפער הזה: החלום כל כך מעניין את החולם וכל כך משעמם את סובביו. אין הרי דבר מציק יותר מאדם המספר את חלומותיו. מאוסים במיוחד הם אלה המספרים לך את חלומותיהם בתואנה שאתה הופעת בהם, וכך הם מחזיקים אותך דקות ארוכות בסיפור החלום, כשלאט־לאט מתברר כי תיפקדת בו כניצב לחצי דקה בלבד, מה שגורם לך להרגיש כמו שחקן ישראלי ששיחק גופה בסרט הוליוודי. גם העובדה שהחלומות לא מספרים סיפור מתמשך היא החמצה. למה אין המשכיות? איפה הקונטיניואיטי? למה לא לחלק את החלומות לפרקים ולעונות, כמו ב"משחקי הכס"? כמה פעמים אדם צריך לחלום ששיניו נופלות, שהוא עף או שהוא נופל ונופל ונופל?

 

מצד שני, דווקא הבלגן שמתקיים בחלומותינו הוא מעוז היופי וההדר. פרויד הסביר שהבלגן הוא דרכו של מספר החלומות להטמיע מסרים, שהחלקים המוּדעים שלנו מעדיפים לא לעסוק בהם. אחת הטכניקות היפות של החלומות להסתיר מאיתנו מסרים חשובים היא בדיוק הבלגן הזה. כשליש מהחלומות שלי, למשל, נפתרו באנליזה, כשהפסיכולוגית שלי הסבירה לי שאני בחלום אינו אני, אלא אחת הדמויות האחרות בסיפור שהחלום מספר. נסו פעם להבין כך את חלומותיכם, זה דבר מופלא. רבי הונא הגדיר יפה בפרק הרואה את היסוד הקרקסי הזה: "לאדם טוב אין מראין לו חלום טוב ולאדם רע אין מראין לו חלום רע". עולם הפוך? לא נכחיש זאת.

 

 

לאחרונה אני חושב הרבה על אלה המכונים "מסורתיים". מסורתי בעיניי הוא מי שמקיים מנהגים והלכות מהמורשת היהודית, בלי לצרף להתנהגותו איזו טענה שמה שהוא עושה מחייב את כולם, או שמה שהוא מקיים, הוא מקיים מתוך הכרח ובגלל שאלוהים בעצמו כרגע דורש זאת. המסורתי מקיים ושומר על איזו גחלת בגלל סיבה הרבה יותר פרוזאית: כי טוב לו ככה, כי נעים לו. כי להדליק נרות ולהניח תפילין או להשבית את הרכב בשבת זה משהו שמרגיש לו נכון. ואם אלפי שנים בני עמו לא אכלו חזיר, אז גם הוא לא יאכל, גם אם הוא מבין שלא באמת יקרה משהו רע למישהו אם הוא כן יאכל. יש במעמד הלא מחייב הזה איזה כוח סובייקטיבי ויפה, והכוח הזה מזכיר את המסר של פרק הרואה במסכת ברכות. כי אם צריך לתמצת את מה שאומר הפרק הזה על החלום, זה שהחלום הוא הכל והחלום הוא כלום. יש בו הבלים גמורים ויש בו אמת מוצפנת ומופלאה. השאלה היא במה אתה בוחר להאמין — ושתי התשובות נכונות ולגיטימיות. אם בחרת להאמין בחלומות, אמונתך תטעין אותם במסרים חשובים; ואם אתה סבור כי מדובר בהבלים ובשאריות מפוזרות מהיומיום, אז זו האמת שלך והיא תחלחל גם לחלום. אין שם בפרק הרואה איזה ניסיון להטיף או לקבוע מהי האמת, אלא רק מגוון של הצעות מקסימות, וכל הרוצה יבוא וייטול מהן.

 

קראתי לאחרונה דברים שכתבה פסיכואנליטיקאית צרפתייה, שראתה אינספור מטופלים ודפיקויות בחייה, אבל קבעה כי הפרוורסיה הגדולה מכולן היא המחשבה שיש לנו את המפתח לאמת. אלה שבטוחים שהדת היא הכל ואלה המשוכנעים שהדת היא כלום — סובלים בעיניי מאותה פרוורסיה. המסורתיים, לעומת זאת, מבינים שלאיש אין מפתחות לאמת. כמו בחלום, אין נכון ולא נכון. יש את מה שאנחנו בוחרים לראות.

 

 

בעבר ניסיתי בשבועות ללמוד תורה כל הלילה, עד שהייתי מתעייף, קורא קצת את פרק הרואה במסכת ברכות ונרדם על הסטנדר. אבא שלי היה אומר שלהירדם תוך כדי לימוד תורה זה טוב, כי הנשמה עולה למעלה ויכולה לספר שהיא הגיעה מבית המדרש.

 

חג שבועות שמח, וחלומות פז שיהיו לכם. 

 

daum30@gmail.com