למרות איומי הטרור, חרף שקיות הזבל שנערמו בדרך למגרש בגלל שביתת עובדי התברואה, ועל אף שפה ושם נותרו לא מעט מושבים ריקים, האווירה בסטאד דה פראנס הייתה נצחון גדול. של המארגנים, ובעיקר של הקהל.
אחרי טקס פתיחה שהתאים פחות ליורו ויותר ליורודיסני, פתח הכרוז בספירה לאחור יחד עם רבבות הצופים. לפחות 50 אלף צרפתים נופפו בדגלי הלאום, ובדקה ה-20, אחרי ההזדמנות הרצינית הראשונה שלהם, פרצו כולם בשירת ההמנון. קרוב ל-15 אלף רומנים נתנו להם קונטרה, הרבה יותר מרשימה מהשחקנים שלהם במגרש. היו אפילו דקות שבהן השירה הרומנית העלימה את הקהל הביתי, כאילו שהיורו נערך אצלם בבוקרשט.
לא פעם, שני המחנות שיתפו פעולה וביצעו בהרמוניה מרשימה את תנועת הגל. משום מה הפעם לא הבחנתי בדגל ישראל, אולי בגלל שאצלנו היו עסוקים בחג מתן תורה, אבל העיקר שלא הרחק מהנשיא הצרפתי פרנסואה הולנד לא נפקד מקומו של אבי לוזון. אז מה אם הוא כבר לא יו"ר? למי מזיז שתחת הנהגתו הפכה קופת ההתאחדות לקופת שרצים? שר החוץ שלנו באופ"א זה כנראה מינוי לכל החיים.
לפני המשחק, בפקק האינסופי מחוץ לאצטדיון עברו בין המכוניות אמא ושני ילדיה וקיבצו נדבות. ביד הם החזיקו שלט מקרטון שעליו נכתב: "משפחה סורית -SOS ". כשהיבשת מתמודדת עם טרגדיות בלתי נתפסות, כשרבים מבניה ערקו למזרח התיכון ומחפשים ריגושים מזוויעים, נדמה שאירופה הייתה זקוקה ליורו הזה כמו אוויר לנשימה. עד שהגיעו למארסיי פראי האדם ממולדת הכדורגל.