התובע החל לעבוד ב"תרבוטון" באוגוסט 2011 כמנהל חנות. הוא קיבל שכר גלובלי של כ-9,000 שקל בחודש ולא שולמו לו שעות נוספות. לדבריו, בתקופות של לחץ הוא עבד מעבר לשעות הסגירה לצורך ארגון וסידור סחורה, ובממוצע כ-50 שעות נוספות מדי חודש. לטענתו בכל תקופת עבודתו לא הופרשו עבורו כספים לקופת גמל כמתחייב בחוק. הוא פנה למעסיקתו בעניין אך נדחה בתירוצים שונים.
בנסיבות אלה הוא החליט להתפטר בינואר 2014, ובתביעה שהגיש דרש פיצויי פיטורים ותשלום על השעות הנוספות.
מנגד טענה הרשת שעל העובד לא חל חוק שעות עבודה ומנוחה שכן הוא הועסק בתפקיד ניהולי הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי. לדבריה, התובע היה מנהל חנות, קיבל שכר גבוה והיו לו סמכויות נרחבות. עוד נטען כי התובע לא זכאי לפיצויי פיטורים שכן עזב מרצונו.
אלא שהשופטת נטע רות הבהירה כי יש לפרש את החריגים שבחוק שעות עבודה ומנוחה בצמצום, "כך שפחות עובדים יוצאו מתחולתו של החוק ויותר עובדים ייהנו מההגנות שהחוק מעניק".
היא קיבלה את גרסת העובד שלפיה היקף סמכויותיו היה מצומצם. לדבריה, גם אם הוא עסק בביצוע הזמנות עבור החנות, כגרסת הרשת, הדבר לא מלמד על תפקיד ניהולי או "משרה מיוחדת של אמון אישי" המוציאים אותו מתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה.
השופטת רות הוסיפה כי לא הוכח שהעובד היה שותף בגיבוש המדיניות הניהולית והעסקית של הרשת. גם בעובדה שהוא לא החתים כרטיס נוכחות אין כדי ללמד שחל עליו החריג שבחוק מכיוון שהוא לא נדרש לעשות כן. בהתאם לכך נפסקו לטובתו 65,682 שקל עבור עבודה בשעות נוספות.
כמו כן התקבלה גם טענת העובד בעניין נסיבות התפטרותו. השופטת קבעה שעל פי חומר הראיות, הרשת לא ביצעה עבורו הפרשות לקופת גמל במהלך כל תקופת העסקתו על אף פניותיו. היא ציינה שעדותו של מנהל הרשת שלפיה החברה נקלעה למצב קשה ולכן לא הופקדו הכספים בקופה הייתה הראייה הטובה ביותר לכך שהעובד נאלץ להתפטר לאחר שנוכח שמעסיקתו אינה עומדת בהבטחותיה.
בפסק הדין כתבה השופטת שמדובר בנסיבות בהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, וקבעה כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים. בסיכומו של דבר נפסקו לטובת העובד כ-100 אלף שקל עבור פיצויי פיטורים, שעות נוספות וזכויות סוציאליות שלא שולמו לו. הרשת חויבה בנוסף בהוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 10,000 שקל.