"כשהאושר בא, שום דבר לא משתווה אליו"

לאוהדים הצרפתים אין שום בעיה עם זה שהנבחרת עושה להם התקפי לב בדרך לכל ניצחון. ״גם את ספרד שאלת במונדיאל ההוא, כשהם ניצחו כל פעם בקטן?". בינתיים, בעלי המסעדות והפאבים התרגלו לכך שהתוצאות מכתיבות להם את הביזנס

אפילו בעלי הפאבים מסביב לפאן זון בבורדו התחילו לקפל. הדקה ה-90 הגיעה, צרפת נראתה נואשת וזקוקה לחיבוק ושינה טובה. אוהד אלבני אחד ישב עם הידיים מונפות כשלידו המוני כחולים מדים ולבני פנים. ואז הגיע גריזמן.

 

זו לא הייתה שמחה רגילה, אלא סיבוב פרסה מרגעי חרדה קולקטיביים לדמעות של שמחה מהולות בזרזיפי הגשם החמודים שלא הפסיקו לרדת. הפאן זון הפך לערבוביה גדולה של חיבוקים ושאגות ׳אלה לה בלו׳. היו שם גם המון צרפתים שפרשו הצידה לסיגריה שאחרי. כן, עד כדי כך.

 

 

 

״דימיטרי פאייט, אני אוהבת אותך״, צורח דגל מהלך. כשאני שואל את האוהדת אם זה לא קצת בעייתי מבחינת צרפת לחכות עד לסיום, היא נעלבת. ״גם את ספרד שאלת במונדיאל ההוא, כשהם ניצחו כל פעם בקטן? מצידי שייגמרו ככה כל המשחקים. זה לא בריא אבל כשהאושר בא בסוף, אין שום דבר שיכול להשתוות לזה״.

 

בזווית העין ראיתי את המסעדות מסדרות בחזרה את השולחנות וברמנים מגלגלים חביות בירה. בוקר טוב צרפת.