שנים רבות חיכה שגיא כהן לסיים את הפרק הזה בחייו. את ההתנחלות עטרת שבה גדל; את הישיבה והדת; ואולי יותר מכל את מראות שני הפיגועים שבהם נפצעו אביו ואמו, אתי ויוסי כהן, באותו המקום, בהפרש של שבע שנים.
אז כהן (32) ישב וכתב. התוצאה: "כולם נשא הרוח" (הוצאת עם עובד), רומן ביכורים כן ואמיץ המגולל את סיפורו של נער בן 13 הגדל בהתנחלות. "הרבה שנים רציתי להסביר לחברים שלי למה בחרתי בדרך אחרת", מסביר כהן היום, ממרחק השנים.
לצד הקשיים שמעלה גיל ההתבגרות בפנימיית נערים דתית, כהן גם מתאר את התשוקות והמאוויים המודחקים בישיבה, לצד ההקצנה והעימות עם הכפרים הערביים הסמוכים. "שני ההורים שלי נפצעו בפיגועים, ממש באותו כביש מעתרת לירושלים", הוא מספר. "בספר שלי אין הרבה רגעים אוטוביוגרפיים ממשיים, אבל יש משהו אחד שהוא מאוד ברור — הרגע שבו אמא שלי נפצעה והמחשבה שעברה לי בראש".
מה חשבת?
"חשבתי מי יכין לי עכשיו סנדוויץ' בבוקר. זו מחשבה מבהילה ומאוד אגוצנטרית, אבל זאת הייתה הדרך שלי להבין את מה שקרה. הייתי בן 10. האוטובוס הגיע ואמא שלי הייתה צריכה לרדת והיא לא ירדה, ופתאום הבנתי את זה. היא והנהג נפצעו. היא חטפה כדור בריאה ונפצעה באורח קשה".
וכשזה קרה לאביך כבר היית בוגר. הבנת הרבה יותר.
"מהפיגוע הזה יש לי עדיין זיכרון של בהלה. זה שונה לגמרי, זיכרון מאוד חזק. אבא שלי קיבל כדור בראש בזמן שנסע במסחרית שלו מזרחה לערב כביש ירושלים־שכם. היו ימים קשים, אבל זה לא שכל פיגוע מערער אותי היום, מחזיר לאותם ימים נוראיים. יש לי עדיין זיכרון של בהלה כשאבן פוגעת ברכב. אבל בזיכרונות שלי יש גם המון הגנה וחיבוק. יש בהם עצב וכאב, אבל גם הרבה מבוגרים שמחבקים. החוויה שאבא שלי ואמא שלי מגנים עליי, היא חוויה מאוד חזקה. באינתיפאדת אל אקצה עברתי תקופה מאוד קשה. אבל הייתי ילד ומבוגרים עוברים את זה הרבה יותר קשה. היום אני מבין את זה יותר טוב כאבא. אנחנו כילדים חיינו הרבה יותר בביטחון, ולאנשים מבוגרים לא הייתה את ההגנה של ההורים".
הם עזבו את עטרת אחרי עשרים שנה. תחילה היה זה שגיא, שעזב אחרי הצבא לירושלים. אחריו עזבו גם הוריו. זה לא היה הפחד או הפיגועים, אלא יותר החלטה שהגיע הזמן לעזוב. לשנות אווירה. "זו לא הייתה עזיבה של טריקת דלת", הוא מצהיר.
אז מה הטריד אותך?
"היחס לזר. היהודים היום הם הרוב ופעם הם היו מיעוט. הכל השתנה ואתה רואה איך אנשים משנים את מצבם אך לא לומדים מן העבר. ביהודה ושומרון יש אנשים שחושבים שהם קורבנות. ואם אני קורבן, זה נותן לי לגיטימציה לעשות כל מה שאני רוצה. גם היחס לקדושת סמלים וללאום זה משהו שמפחיד אותי. לא נעים לחיות במציאות לא שוויונית. אני גם מאוד מוטרד מזה שהפער בין ימנים לשמאלנים הפך לשאלה של מוסריות. למה אנשי שמאל הפכו להיות אנשי המוסר ואחרים לא? האם לימנים לא חשוב להיות גם מוסרים?".
אחרי שעזב את עטרת, כהן עזב את עולם המסורת הדתי ועבר לחיות בירושלים כחילוני. היום הוא נשוי ואב לשלושה, מורה להיסטוריה וסגן מנהל בית הספר התיכון רנה קאסן בירושלים.
"רק כמורה להיסטוריה התחלתי להבין עד כמה בתי ספר דתיים־לאומיים לא לומדים היסטוריה. הם לומדים תולדות עם ישראל", הוא אומר. "לימודי היסטוריה באים להציב סימני שאלה, לדון בדברים, ואילו בתולדות עם ישראל אתה מדבר רק על היהודים. למשל, תוכנית הלימודים בבתי הספר הממלכתיים כוללת השוואה בין התנועה הציונית לתופעת הלאומיות באירופה. כלומר, אם המקרה היהודי הוא חלק מתופעה עולמית של צמיחת הלאומיות, או שהוא מקרה אחר. מנגד, התוכנית של תולדות עם ישראל לא באה לעשות השוואה כזו, אלא לקבוע שאנחנו לא מציבים סימני שאלה, אנחנו רוצים לחזק את העמדה שלנו".
אבל גם מערכת החינוך היא של בנט, וזאת המגמה.
"נכון, וזה מצער. קח לדוגמה את ספר האזרחות החדש. הדבר הכי נורא הוא מה שעשו עם מגילת העצמאות. הספר הקודם מונה את ההצדקה למדינת ישראל על פי הכרזת העצמאות של דוד בן־גוריון. בחלק הראשון יש כמה הצדקות — לאומית, אוניברסלית, וכן הלאה. ומה עשו בספר החדש? יש שאלה 'מהו הנימוק שדוד בן־גוריון שכח במגילת העצמאות?' התשובה: ההצדקה הדתית, כלומר הבטחת האל לאבות לזכות על הארץ".
מה זה עושה לך, כמורה?
"אני נחרד. אבל אני גם משתדל מאוד לתת מקום לשאלות בכיתה. לפתוח את הדברים. להתווכח. אני לא מוכן להפקיד את המונח של היהדות לקנאות הדתית. אני לא חושב שאני פחות יהודי מאדם קנאי שמאמין בכל רמ"ח אבריו שזה מה שאמר האל".
בספר אתה מתאר גם את המורכבות שבגילויי הומוסקסואליות בישיבה.
"כשהייתי בישיבה, היו אצלנו שני בחורים שהתגלה שהם הומואים. הזמינו את ההורים שלהם ובסופו של דבר הם נעלמו. לא ידענו מה עלה בגורלם ולאן העבירו אותם, רק שהם לא איתנו יותר. כתבנו מכתב, כל חניכי הישיבה, שאנחנו רוצים לשאול לשלומם, אבל הרב לא נתן לנו תשובות. אני תמיד שואל את עצמי איך חברה מתמודדת עם שאלות כאלה. לפי התשובות שאני מקבל אני בוחן איפה נכון לגדל את הילדים שלי. זה גם אחד הדברים שהניעו אותי לבחור בדרך שבה בחרתי".