בן־דרור ימיני
פעם, כשהטרור היכה בנו, היה ויכוח בין דורשי "יד קשה" לבין דורשי "יד רכה". זה ויכוח שעבר זמנו. משום שכבר זמן רב ברור שמול טרור יש להפעיל יד חכמה. יד שהמטרה שלה איננה נקמה, אלא יד שהיעד שלה הוא הורדת מפלס הטרור.
בשנים האחרונות ישראל הצליחה במשימה. כל מי שמביט בעקומת הטרור מאז שנת 2000, שבה התחילה האינתיפאדה השנייה, עד לימים אלה, יודע שמפלס הטרור נמצא בסימן ירידה. פה ושם הוא מרים ראש. אבל אין צורך להתעלם מהתמונה הכללית.
אמצעי המאבק נגד הטרור כללו, ככל שהדבר נדרש, גם איפוק. הרי תמיד קל להמליץ על אמצעים קיצוניים, והרבה יותר קיצוניים, וכסאח ועוד כסאח. חכמי המקלדת והרשתות החברתיות — שלא היו בחיים שלהם בעימות אמיתי — שולחים עצות לבוגרי סיירת מטכ"ל והקומנדו הימי.
הטענה שיד קשה תפתור את הבעיה היא אחותה התאומה של הטענה ש"תהליך שלום" יפתור את הבעיה. הרי הטרור התעורר בעקבות אוסלו, בגל אדיר, והוא התעורר בגל עוד יותר אדיר, מיד לאחר פסגת קמפ־דייוויד, שבה הציגה ישראל שורת ויתורים חסרי תקדים. זה עזר כמו כוסות רוח למת. כך שבעניינים הללו, ימין קיצוני ושמאל קיצוני הם תאומים סיאמיים. הם חזקים בקלישאות.
כל ישראלי שפוי, וכל אדם שפוי, זועם על הרצח המתועב של ילדה בת 13 שנדקרה בשנתה, ועל הירי הרצחני לעבר מכונית בדרום הר חברון. זהו זעם מוצדק. זהו זעם מול גל טרור אכזרי שלא רק ישראל סובלת ממנו, אלא העולם כולו. לפעמים הזירה היא חברון, ולפעמים היא בריסל, פריז, אורלנדו או בנגלדש. הטרור הזה מכה ללא הפסקה. מדינות רבות ניסו אמצעים שונים. מבין כל המדינות, ובהתייחס לסכסוך הישראלי־ערבי, ישראל הגיעה להישגים רציניים. אין צורך להרוס את ההישגים הללו. אין שום צורך ב"יד קשה" כמו שאין צורך ב"יד רכה". יש צורך להמשיך ב"יד חכמה", שכבר הוכיחה את עצמה.
נח קליגר
איני פוליטיקאי או מומחה לענייני צבא. אני בסך הכל אזרח ישראלי מן השורה, החי במדינה היהודית מאז הוקמה לפני 68 שנה. עברתי בה הכל: אינתיפאדות, רקטות וסקאדים, רצח תינוקות בבתיהם ומחבלים שהתפוצצו באוטובוסים. בדומה להרבה מאוד ישראלים, גם אני תמיד האמנתי שיבוא יום ואותם רוצחים יחדלו ממעשיהם. אבל בעוד אנחנו התקדמנו וצמחנו ושיגשגנו עם השנים, הפלסטינים ממשיכים לדבוק בטרור.
התבדינו. באמת האמנו, אך כל זה היה לשווא. ההנהגה הפלסטינית עודנה מעודדת את אזרחיה להרוג, לפצוע ולהרוס, ואנחנו עדיין מדברים על שלום. פה ושם פעלנו, נלחמנו והגבנו. אך תמיד נשמרה מדיניות ההבלגה והאיפוק של ישראל, כדי שלא נצעד באותו מסלול של הפלסטינים. לא ניתן להם לגרור אותנו לשם. לא נאבד צלם אנוש.
אבל הגיעה העת שצריך לשנות גישה. אם נערה פלסטינית יכולה להצהיר בפומבי שהיא גאה באח שלה, שהיה לשאהיד אחרי ששחט ילדה בת 13 במיטתה, ואמירתה תעבור בשקט ללא שום גינוי, אזי שהגיע הזמן לפעול בעוצמה; אם רכב טרוריסטים חוצה ליד משפחה עם ילדים ומרסס את יושביו, הגיע הזמן לפעול בעוצמה; אם רקטה נוחתת במרכז לגיל הרך של שדרות, הגיע הזמן לפעול בעוצמה.
בואו נודה על האמת — הפלסטינים לא רוצים שיחות ולא הסכמים. הם רוצים רק להרוג יהודים. ואנחנו חייבים לעשות כל דבר כדי למנוע את הרצח הבא. השר בנט כבר הציג כמה צעדים חריגים, אך הכרחיים, שחייבים להינקט במיידי — בהם הגליית משפחות מחבלים לעזה, פגיעה ברשתות החברתיות של הפלסטינים, איסור על תנועת פלסטינים בכביש 60 ובניית שתי שכונות חדשות בקריית־ארבע, שם נרצחה הלל יפה אריאל ז"ל.
מרבית הישראלים תמכו במינוי ליברמן לשר הביטחון, בטענה שהוא יביא שקט ולא יפחד מביקורת. זה הזמן שלו להוכיח שאת הדיבורים הוא יודע לתרגם למעשים.
האם ההמלצה להסיר מהכבישים את כל מצלמות המהירות נכונה?
כן — 71% הסכימו עם אודי עציון
לא — 29% הסכימו עם סמדר שיר