באפריקה בעקבות אבא

אחרי מותו של איש הטלוויזיה המיתולוגי מוטי קירשנבאום, ארזו שניים מבניו ושניים מנכדיו את המצלמות ונסעו לצלם סרט חדש במסלולים שבהם צילם את סרטי הטבע האהובים שלו. שליחת "ידיעות אחרונות" שוש מולא התלוותה למסע המשפחתי

ביציאה מנמל התעופה קילימנג'רו, רגע לפני שאנחנו מטפסים לג'יפ המשפחתי, כנען קירשנבאום, בנו הבכור של מוטי קירשנבאום ז"ל, מסביר: "מטרת המסע הזה של ארבעתנו: אני ובני לירי (9), אחי נועם ובנו אופק (16.5) היא לזכר אבינו מוטי, בעקבות המסלולים שעשה ואהב, וכדי לצלם סרט טבע חדש. לצערי, אחי אביב לא היה יכול לבוא. אבא נעלם לנו, ואנחנו עדיין לא מעכלים את האובדן ואת מותו. פתאום החליט מי שמחליט מתי הכל נגמר — שזהו. ומאז אני חי בסרט... אומרים שהחיים הם סרט", הוא דומע.

 

רק באוגוסט האחרון, מוטי קירשנבאום עוד צילם בטנזניה חצייה של הגנו את נהר המארה לסרט ששודר לאחרונה בערוץ 10. "מדי שנה בעונה הזאת עדר עצום של כ־1.5 מיליון גנו חוצה את הנהר השורץ תנינים. הם נמצאים בדרכם לשמורת המסאי־מארה בקניה, בעקבות המזון. זה נחשב לאחד המחזות הכי יפים באפריקה, אבל אבא עד אז לא ראה את זה. נסעתי איתו לשם עם בני לירי. ראינו ארבע־חמש חציות כאלה וצילמנו צילומים מדהימים", אומר כנען.

 

הנכד לירי מספר: "סבא אמר לי: 'לירי, אני בן 76 ואתה בן תשע, ושנינו רואים את חציית הגנו בפעם הראשונה'. ראינו גנו שנתקע באמצע הדרך וקשה לו ללכת, ואז הוא ממשיך בכל זאת ומצליח. וחברנו שלמה כרמל צילם תנין שניסה לטרוף גנו במים, אבל הוא חמק ממנו".

 

כנען: "כשחזרנו אבא צפה בחלקים מהסרט והתחיל לכתוב קצת את הטקסטים. הייתה לו כתיבה מיוחדת. הוא קרא לסרט 'בדרך לנהר', אבל לא הספיק להשלים אותו. אז המשכתי לערוך אותו בחודשים האחרונים".

 

הייתם באותו ראש?

 

"הסרטים האלה נבנו תוך כדי הנסיעות. היו לי כמה רעיונות איך אבא היה רוצה להמשיך את הסרט, והשלמתי את הטקסטים. לא הייתי צריך להשלים צילומים, אבל לקחתי משלמה כרמל את השוט של התנין והגנו. זה סרט שעשינו על חיות וגם קצת על אבא, על איך הוא עשה את סרטי החיות האלה. כל צילומי הטבע הם פרויקט משפחתי שלו. לא מדובר בהפקת ענק עם צוותי צילום וכאלה. אחד הדברים שאבא אהב זה לשתף את המשפחה בצילומים, וזה התבלין בסרטים שלו. את רובם צילמנו אני, נועם ואביב בכל מיני קומבינציות. פעם אחת הייתה משפחתית לגמרי, כשאמא עדיין הייתה בחיים לפני כעשר שנים, ונסענו כולנו לקניה ולטנזניה".

 

הנכד אופק: "הייתי בן שבע, ואני זוכר שהצטלמתי עם סבתא ליד הג'ירפות".

 

כנען: "מה שהיה חשוב לאבא זה לצלם בגובה העיניים. בהרצאות שהוא עשה למטיילים, הוא אמר: 'אני לא עושה סרטים כמו הבי־בי־סי או נשיונל ג'יאוגרפיק, אלא עם שתי מצלמות. מעמיד חצובה בג'יפ ומה שאני רואה, גם האנשים רואים'. לתוך זה אבא יצק את האמירה האישית שלו".

 

איפה הוא הכי אהב לצלם?

 

"באפריקה הוא עשה המון סרטים. כ־20 לפחות. מחציתם בטנזניה. למרות שהוא טייל בהמון מקומות בעולם, אבא הכי אהב לבוא לאפריקה. הוא נסע המון, אבל לפני כל נסיעה שלו לכאן התרגש כמו ילד קטן, עם המצלמות וההכנות. עם השנים אבא פחות אהב אנשים, ויותר אהב חיות. היה לו חוש הומור. בסרטים יש המון רגעים קומיים שלו. הוא ידע להביא לשם את עצמו והיה גם סוג של אטרקציה בעצמו".

 

הבן נועם: "יש אנשים ששמחו יותר לפגוש אותו שם, מאשר לראות נמר על העץ".

 

כנען: "מצד שני, אבא היה ידוע אצל הנהגים בספארי כאדם עצבני. אם הנהג לא היה עושה בדיוק מה שהוא מבקש ולא מביא אותו לתוצאות שרצה, אבא היה מתרגז עליו. אז אנחנו פה בהרפתקה קצת שונה, אבל עדיין בני מזל שאנחנו עושים את זה".

 

היו לו קווים אדומים?

 

"המוטו שלו היה: 'בשביל שוט טוב — אני מוכן לעשות הכל'".

 

נחש וצ'יטה בשבת

 

פארק ארושה. שבת. שש וחצי בבוקר. הנסיעה מתקיימת כשגג הג'יפ פתוח, וכנען מצלם את הסרט החדש. פיטר מגוי, הנהג המקומי, מתאר את החיות שבדרך: קופי קולובוס בצבעי שחור־לבן, עדרי באפלו, זברות וג'ירפות. אבל החבר'ה בג'יפ לא מרוצים.

 

נועם: "אם אבא שלי היה פה, הוא היה אומר לו לא לעצור ליד כל קוף". לפתע, נועם קולט נחש בין השיחים ומבקש לעצור ולרדת. מגוי מסרב, כי זה מסוכן והקנס גבוה. נועם מתחנן לחצי דקה, ושולף בזריזות מהסבך נחש שחור שמתפתל באוויר, בעוד אחיו כנען מצלם.

 

הגשם מתחזק. אחרי ארבע שעות נסיעה מטלטלות בבוץ, מגיעים לשמורת טרנגירי — המאופיינת בסוואנות ענקיות, המנוקדות במאות עצי באובב ושיטה, ונחשבת לאחד מריכוזי הקינון הגדולים בעולם. בכניסה: עדר פילים על גוריו. בזמן שמצלמים, לירי מתנועע בג'יפ, ונועם אומר לאופק: "אם סבא היה כאן, הוא היה צועק: 'מי מזיז את האוטו? להיות בשקט, לא לנשום. אחחחח, הרסת לי את השוט'".

 

אנו ממהרים לחצות את הנהר לפני שהגשם יתחדש, ואת הפנים המאוכזבות מחליף חיוך כשאופק מאתר צ'יטה האורבת לטרף. אבל כשעוצרים לצלם, היא מזדקפת ונעלמת.

 

עדר אימפלות מתקרב אל השביל, אבל ברגע שהצ'יטה מתכוונת להסתער, פנינייה שנבהלת פורצת בצווחות ומרחיקה אותן משם. מגוי מקשקש בקשר בסווהילית, וכנען מעיר: "אבא היה מבקש ממנו לכבות את המכשיר. למזלו, אנחנו הרבה יותר סבלניים ממנו". בשבע בערב מגיעים ללודג' בלב השמורה. בחוץ כבר הדליקו את המדורות כדי להרחיק את חיות הטרף משם.

 

"אבא היה אומר על הפילים שהם עובדים פה", כנען צוחק, כשלמחרת בבוקר אנו חולפים שוב ליד עדר פילים. לפתע, נשמעות זעקות שבר של טוקנים אדומי מקור. מתברר שעוף דורס גדול תוקף את הקן שלהם ומנסה לטרוף את הגוזלים.

 

לירי: "זה שוט יפה, אבל קשה".

 

נועם מדווח: "הוא חופר בקן, מנסה למשוך מתוכו את הגוזל, לא מצליח בינתיים, ומנסה לשלוף אותו עם הרגליים שלו והמקור. הוא פירק את הקן כדי שיוכל להגיע לביצה או לגוזל".

 

כנען: "שני קינים הוא כבר פירק. הציפורים משתוללות עליו. זה מדהים. הוא מצליח, הנה, הוא אוכל. אני יודע מה אבא היה אוהב".

 

הוא היה מסייע לעורבים?

 

נועם: "מה פתאום? ככה זה בטבע".

 

הוא אהב לצלם גם ציפורים?

 

"נועם סחף אותו לזה. אבא היה יכול לשבת שעות מתחת לעץ ולצלם דיות. אבל אם הוא לא הצליח, הוא היה מתרגז ואומר: 'אין לי חומר. למה באנו לפה?' אם המטיילים היו מפריעים לו, חבל על הזמן. פעם רדפנו אחרי צ'יטה וכשכל הג'יפים, נטשו נשאר רק תייר יפני, שהפריע לנו לצלם. אז חסמנו אותו. המסכן לא ידע עם מי יש לו עסק. הוא התחיל לצעוק ואבא החזיר לו בצעקות עד שהיפני התייאש".

 

אופק: "כשסבא צילם, הוא רצה להיות קרוב, אבל אסור לרדת מהשבילים הרשמיים. יש חוקים".

 

כנען: "אבל כשהוא ראה שיש נהגים שחורגים, הנהג שלנו חטף, ואם הוא לא היה עוצר בנקודת תצפית טובה, או מניע פתאום את הרכב — הלך עליו. הסבלנות הייתה ממנו והלאה. אולי בגלל זה לקחנו כיוון אחר ממנו, ואנחנו הרבה יותר סבלניים".

 

קצת אחרי שלוש, אנחנו זוכים במנת אקשן: עדר של אנטילופות ממין קובוס המים (Waterbuck) חולף ליד ארבעה אריות. וכשאלה עומדים לזנק עליהם, הם נמלטים.

 

נועם לאופק: "איזה פספוס. סבא היה מתעצבן על האריות שלא טרפו".

 

ביציאה משמורת אגם מניארה, כנען קונה מהכפריות בננות אדומות, "כמיטב המסורת של אבא".

 

סכסוך מעיב

 

המסע של משפחת קירשנבאום לטנזניה בעקבות אבי המשפחה ולזכרו מתקיים כשברקע מעיב על האווירה הסכסוך בינם לבין חני אילן — מי שהייתה בת זוגו של אביהם בשנים האחרונות. אילן (58), גרושה פעמיים ואם לשלושה ילדים משני בעלים שונים, תקפה את ילדיו של קירשנבאום לאחר מותו. היא פירסמה מודעת אבל נפרדת וישבה עליו שבעה בבית אחר, בנפרד מילדיו.

 

בראיונות לתקשורת קבלה אילן על כך שלא הוזכרה על ידי המספידים, כמי שהייתה בת זוגו של קירשנבאום, ועל כך שהתבקשה, לדבריה, על ידי בני משפחתו, שלא לשבת עימם את השבעה. לטענתה, היא נחשבת לידועה בציבור של קירשנבאום וזכאית לטענתה לקבל את כספי הפנסיה שלו.

 

ילדיו של קירשנבאום — המתגוררים כל אחד בעיר אחרת — מספרים על הווי משפחתי מלוכד, בעיקר בסופי השבוע ובאירועים משפחתיים, שכללו לדבריהם את אביהם בלבד, ללא בת זוג. כך היה לדבריהם גם בטיולים שבהם הצטרפו אליו לצורך הפקת סרטי הטבע שלו בחו"ל. נועם: "היינו לוקחים לשם כך חופשה מהעבודה". כך גם בימי ההולדת של הילדים והנכדים, שאותם חגגו איתו במסעדה טובה כמיטב המסורת המשפחתית, וכך גם בארוחות ליל שבת מדי שבוע, כשכל האחים התקבצו בבית אבא, ובלעדיה.

 

כנען: "בני המשפחה לא מתייחסים לחני אילן. נקודה. זאת העובדה הכי אמיתית כאן. לא מדברים עליה, ולא מוציאים דברים החוצה. זה מאוד מצער אותנו שצריך בכלל להתעסק עם דבר כזה, זמן קצר כל כך אחרי מותו של אבא, כשהכאב עדיין טרי. אנחנו אבלים וכואבים מאוד, וזה ברור שעדיין לא עיכלנו את האובדן. זאת גם הסיבה שהטיול הזה הוא חלק ממסע ומהתהליך של הפרידה ממנו. לגמרי כך".

 

ומה לגבי אילן?

 

"חני אילן לא הייתה מעולם חלק מהבית שלנו, והיא גם לא הייתה חלק מהמשפחה שלנו".

 

נפגשתם איתה במשך התקופה שהיא ואביך היו יחד?

 

"רק אני, מתוך כבוד לאבא שלי, נפגשתי איתה כמה פעמים. בעוד שהאחים שלי לא רצו לפגוש אותה כלל. להגיד שהיא הייתה חלק מהמשפחה שלנו? לגמרי היא לא הייתה כזאת. רחוק מזה בכלל. וזה לא שלא רצינו שלא תהיה לאבא אישה שנייה. ההפך הוא הנכון. מאוד רצינו שתהיה לו אישה".

 

לטענתה, התנכרתם לה בהלוויה והיא לא ישבה איתכם בשבעה.

 

"יש לי הרבה מה להגיד, אבל מפאת כבודו של אבא שלי, אני מעדיף לשתוק".

 

פרקליטה של חני אילן, עו"ד דניאל פרידנברג, מסר בתגובה: "נגיב במקום ובזמן הנכון".

 

פולקע ויום הולדת

 

למחרת בבוקר אנחנו נוסעים לנגורונגורו — מכתש עצום שנוצר מקריסת הר געש, וכלול ברשימת אתרי המורשת של אונסק"ו. בינתיים נועם מדליף לי שכנען חוגג היום יום הולדת 50.

 

כנען: "אבא צילם כאן שעות וימים. באחת הנסיעות, הוא החזיק ביד בפולקע מהלאנץ'־בוקס, והעופות הטורפים חגו מעליו, בניסיון לחטוף את זה. באוגוסט ראינו פה עדר זברות, שביצע 'רחצת סיד'. כל זברה בתורה נשכבה בעפר הלבן והתנקתה כשהיא מעלה ענן אבק".

 

בכניסה לשמורה, עשרות בבונים על הכביש. אנו מעפילים לגובה של 2,000 מטרים בסבך הג'ונגל, בבוץ ובערפל. כנען מקבל טלפון מדודה רותי, אחות של אבא, שמתקשרת לברך אותו ליום ההולדת, ואחריה עוד טלפון מאמא של חבר ילדות: מיכה לימור.

 

נועם: "שלושתנו נולדנו באותו חודש. ביום ההולדת שלי השנה הייתי בטיול נחשים עם אופק. הצלנו ארבעה נחשים שנפלו לבור מים".

 

אופק מזהה צופית זהובת כנף, וכנען מצלם וצוחק: "אבא בהתחלה היה מגיב לזה בנעימים ולאט־לאט זה הידרדר: 'בואו לא נעצור על כל ציפור'. הוא אהב חיות גדולות".

 

נועם: "לא הייתה לו סבלנות לכל פרפר או ציפור. הוא חיפש אקשן".

 

כנען: "שלא לדבר על צילומי נוף. בכוח הייתי עוצר אותו לצלם".

 

הזברות, האנטילופות והגנו — לא מרגשים אותם. נועם ואופק תרים אחרי ציפורים כשאת השביל חוצה לפתע קרנף עצום, שנבהל ובורח.

 

אבא היה מחכה שיחזור?

 

נועם: "הוא לא היה מצלם אותו, כי אין אקשן".

 

בערב חוגגים לכנען יום הולדת בעוגה חגיגית שהזמנו בבוקר. הטעם לא משהו, אבל העיקר הכוונה. למחרת, יום צילומים מוצלח. אחרי שלוש שעות נסיעה הגענו לשמורת סרנגטי, המשתרעת על פני 14,763 קמ"ר.

 

כנען: "אבא לא היה מוותר על כמה ימים רצופים פה כדי לחוות את כל מה שיש לשמורה להציע". גם אנחנו נשארנו בה שלושה ימים. כנען מתאר את הלודג' המפואר שמחכה לנו, ונועם מזכיר: "אבא עשה טיולים בתת־תנאים, כמו באתיופיה כשהיה בקושי אוכל והתקלחנו עם דליים, כי בשביל הסרט, הוא היה מוכן לעשות הכל".

 

בוואדי למטה, בני המסאי רועים את עדרי הבקר שלהם ללא חשש מהאריות, לקול צלצולי הפעמונים. לפנינו רץ תן זהוב שלוכד ארנב, אבל החבר'ה מתלהבים מעדרי הגנו הפרושים בשטח. כנען: "יש פה מאות אלפים, זה מטורף".

 

נועם: "כל ההר שחור מהם. מדהים".

 

בהמשך עוצרים ליד שיח שמאחוריו רובצים שני אריות קשישים. כנען: "הייתי כאן עם אבא וצילמנו אותם כך. הם תמיד יושבים ליד השיח הזה, ואבא השווה אותם לעצמו ולירון לונדון".

 

בחוץ יורד עכשיו מבול, אבל הבנים מחפשים נמר.

 

נועם: "פה נמרים הם אטרקציה. שלא כמו האריות, בקושי רואים אותם". אבל כשקולטים נמר על עץ מרוחק מאוד, נועם מתאכזב: "אבא היה מתעצבן מזה, או כי הוא לא רואה רחוק, או כי הנהג לא מתקרב. והוא לא היה מחכה שם. מה שלא צילם, מבחינתו כאילו לא ראה. מה שצילם ולא היה בפוקוס — לא נחשב, ורק מה שיש במצלמה נחשב".

 

לקראת חמש, בדרך למלון, סוף־סוף אקשן. אנו רואים צ'יטה מחזיקה בפיה טרף. כשהיא נבהלת מהג'יפ ומתרוממת לרגע, מגלים שהיא לכדה צבי קטן. אחר כך היא חוזרת לשיחים, ובתוך 25 דקות לא מותירה ממנו זכר.

 

כנען: "אבא היה מצלם את זה עד הסוף, ומתרגז אם מישהו היה מזיז לו את האוטו".

 

חותכים ורידים

 

למחרת, יום מאכזב. מצד אחד גשום, מצד שני אין אקשן, וכנען ונועם נוזפים בפיטר, הנהג. כנען: "מספיק בדיחות, באנו לכאן לעבוד. רוצים לראות kill".

 

נועם: "פיטר, למזלך אנחנו מנומסים ומאוד סבלניים. אם היינו רואים צ'יטה והיית ממשיך, אבא היה צועק עליך: 'למה לא עצרת?'' כשאני אומר לך לעצור, תעצור. אל תמשיך".

 

המלון שלנו מרוחק 20 ק"מ מהשביל הראשי, וזבובי הצה־צה עוקצים ללא רחמים. לירי מתנדב לחסל אותם בנפנף של פיטר, העשוי משיער זנב זברה.

 

פיטר מחייך, ובתגובה מלמד אותנו שיר אהבה נוגה בסווהילית, על בחור עני שמאוהב במאלייקה, אבל אין לו מספיק כסף כדי לשלם מוהר לאביה. אופק בעל קול הזמיר רושם את המילים, כנען מקליט את פיטר שר, וזה הופך להמנון של המסע.

 

"היום" מכריז נועם למחרת בבוקר, "נחפש זוחלים. אופק, חפש נחשים, לטאות כוח ותנינים".

 

איפה אבא לא הספיק לבקר?

 

כנען: "בקונגו — זה היעד הבא. יש שם שני סוגי שימפנזים, גורילות וכל מיני חיות מעניינות. אבל המצב הביטחוני מסוכן. הציד בקונגו לא מורשה, אבל עדיין יש שם המון ציידים".

 

כמה פעמים הייתם פה?

 

"כולנו היינו פה כבר כמה פעמים".

 

בחוץ גשום. בנהר גרומטי רובצים מצד אחד כ־30 היפופוטמים, ומצידו השני יש תנין. מלמעלה תלוי גשר חבלים. בזמן ההצפה בחורף הוא משמש את התיירים שנוחתים בנמל התעופה המקומי, שחוצים אותו עם המזוודות. לירי מקפץ על הגשר בקלילות, אני מוותרת בחוסר התלהבות, ופיטר נאלץ לחצות את הנהר הסוער בג'יפ. כשמתרחקים משם, ליד אחד האגמים, פוגשים במשפחת אריות שרובצים מתחת לשלושה עצים, ולירי סופר 36 אריות על גוריהם.

 

ליל הדמעות

 

למחרת בבוקר אנחנו עוזבים לאגם מאסק שבצפון הסרנגטי. על הכביש מוטלת זברה והאחים מסיקים שהיא מתה מהכשת נחש. משפחת צבועים נקודים מציצה מהשיחים, שני אריות מנמנמים על סלע גבוה והגשם השוטף מרטיב את עדרי הזברות, הגנו והאימפלות, הקופאים במקומם. על גדות האגם אנו מבחינים במשפחה של 12 אריות. חלקם מקפצים כדי להתחמם, אחרים רובצים בקור ואריה אחד משחק תופסת עם העופות במים.

 

בדרך ללודג', פוגשים בצ'יטה ושני גורים. היא אורבת לצבי, וכנען ונועם, שמריחים kill באוויר, מכוונים מצלמות, אבל מתאכזבים. נועם: "היא עזבה את הגורים שלה כדי לצוד צבי והוא ברח לה. אם הוא ירוץ בטעות שמאלה, זה ישר אליה". הגורים יוצאים אל אמם, היא נוזפת בהם לחזור. אז הצבי מתרחק, וגם אנחנו.

 

בלילה חוגגים עם ישראלים נוספים שנמצאים בלודג'. בסוף הארוחה מקרין להם כנען קטעים מסרטי הטבע של אביו, כולל הפרומו לסרט ששודר בערוץ 10. נועם נשבר כשמדברים על אבא, וגם כנען מוחה דמעה.

 

לירי: "אני מתגעגע לסבא. נזכרתי היום איך יצאנו מהמלון הזה שסבא היה בו ויצא איתנו לטייל והיה לי קשה".

 

כנען: "פעם או פעמיים בזמן הנסיעות הארוכות בשמורה השבוע, פתאום צצו זיכרונות כשנסעתי איתו, ופתאום זה נהפך למשהו חי נורא. אני בכיין גדול".

 

אנשי "עולם אחר טיולים גיאוגרפיים", בבעלות שלמה כרמל ובנו עומר, שהקבוצה שלנו הייתה אורחת שלהם בטיול זה, ליוו את מוטי קירשנבאום בכל מסעותיו באפריקה, בייעוץ מקצועי ובמתן שירותי קרקע, כמו גם במסע הזה. בסרטו האחרון, שאותו לא הספיק קירשנבאום להשלים, שולבו גם קטעי צילום של שלמה כרמל בטנזניה.

 

כרמל מספר: "הכרתי את מוטי לפני עשר שנים ועשינו יחד עשרה סרטים באפריקה. סייעתי לו בלוגיסטיקה, ייעוץ, יעדים ועוד. לפעמים מוטי חשב שהחיות עובדות אצלו, והיה מתעצבן עליהן: 'למה האריה ישן?' 'למה הנמר לא יורד מהעץ?' 'למה האנטילופה בורחת?' כשהוא צילם, הוא ביקש שאגבה אותו בתמונות סטילס וכשלחצתי קליק, היה מתרגז: 'למה המצלמה שלך מרעישה?' היה מרתק לעבוד איתו. הוא הפתיע אותי בדרך הייחודית שלו להפוך את ההתנהגות האזוטרית של החיות לסיפור מרתק".

 

פסל לזכרו

 

למחרת אנחנו מתעוררים בחמש לפנות בוקר כדי לא להיתקע בגשם בדרך לנמל התעופה. פיטר דוהר על השבילים הבוציים ונועם ממשיך לאתר במשקפת ציפורים.

 

איך אבא היה מסכם את המסע הזה?

 

כנען: "בלי יותר מדי אקשן".

 

נועם: "הוא היה שמח בכל מקרה, גם אם לא היה משהו מיוחד. אין מצב שהוא חזר לא מבסוט מנסיעה".

 

איך תנציחו אותו הלאה?

 

כנען: "אנחנו מתכננים לבנות פסל לזכר אבא פה בטנזניה. ישנו לודג' חדש עם אוהלים מפוארים שהולך להיבנות. הבעלים שלו, שהיה חבר של אבא, נותן לנו את המקום המתאים לפסל. אני עוד לא יודע איך הוא ייראה ומה בדיוק יהיה, אבל זה יהיה פסל מאוד יפה של אבא. זה עדיין נמצא בחיתולים, אבל זאת מחשבה מעניינת שבסוף נעשה לו מצבה בטנזניה שהוא כל כך אהב". •

 

shosh-m@yedioth.co.il