מנשקים את זועבי: הצצה לצילומי הבוגרים של בתי הספר לאמנות

ממיידי אבנים בגדה שהופכים לרקדנים, דרך בניינים נטושים ועד רגעים מהילדות שמונצחים - תערוכות סוף השנה של בתי הספר לאמנות, שמוצגות בימים אלה ברחבי הארץ, מאגדות בתוכן את הקולות המסקרנים והבועטים בזירת האמנות המקומית. הנה כמה עבודות נבחרות

הזמן הזה בשנה - עונת תערוכות הבוגרים בבתי הספר לאמנות ברחבי הארץ, תמיד מביא עמו בשורה רעננה על כשרונות שיוצאים מפתח כיתות הלימוד ומתחילים את דרכם בעולם היצירתי-תעסוקתי. חלק מהבוגרים נמצאים בדיוק על קו התפר שבין אנונימיות להכרה, חלקם כבר "סומנו" כהבטחה עוד במהלך הלימודים, ואין לדעת לאן תנשוב הרוח ועל מי מהם עוד נשמע ממש בקרוב - בנוף האמנות המקומי או העולמי. בינתיים, תערוכות סוף השנה כבר חיות ובועטות, וזה תזמון מצוין לבקר בהן ולהתרשם מהאמנים של המחר. הנה כמה מהצילומים של הבוגרים שמשכו את תשומת ליבנו.

 

נעמי וילנר, "ריקוד", המדרשה

בעבודה שגודלה שישה וחצי מטרים מציגה נעמי וילנר את ריקוד מיידי האבנים. "ריקוד" נולדה כשנתקלה בצילומים של מיקי קרצמן שתיעד מיידי אבנים בגדה. "תנועת הגוף של הנערים נראתה לי כמו ריקוד", מספרת וילנר. "מיד רציתי למחוק את הרקע כדי לבודד את הנערים ממנו וליצור היכרות אינטימית עם כל אחד מהם (זה עם החולצה האדומה, זה עם נעלי הנייק, וזה שהוריד חולצה), ולא רק לתפוס אותם כחלק מההמון חסר הפנים". לגבי האקט עצמו וילנר מרגישה שמדובר במעין טקס חניכה גברי בו נשים אינן מוזמנות לקחת חלק. "זו עבודה מורכבת על מציאות מורכבת", היא מתארת את עבודתה, "לצד כל אלה - הם האויב שלי. אני מוקסמת מהם, מרחמת עליהם ומפחדת מהם. הכל ביחד".

 

 

שני חן ורפאל היידן, "הצטאות", פרויקט גמר משותף, בצלאל

קצת קשה להתעלם מסדרת הצילומים המשותפת של שני חן ורפאל היידן, שנקראת "הצטאות", או במילים אחרות: הפרשה בלתי רצונית של צואה.

בעבודת הווידאו ״הנשיקה״ נראית שני כשהיא מנשקת צילום של חברת הכנסת חנין זועבי. מפעולת הליקוק, הנייר נרטב ומתפורר, ודרכו נחשף הקיר שעליו תלוי הצילום. הבחירה דווקא בדימוי של חברת הכנסת זועבי אינה מקרית, והיא כמו רוצה להגיד שבסופו של דבר מדובר בצילום, בדימוי על דף שטוח שתלוי על קיר ולא בחברת הכנסת עצמה. אבל הדימוי של זועבי, כמו עבודות אחרות של האמנים, מעודדים באופן מודע תגובה של אי נוחות וזעם. 

 

בעבודה נוספת שהשניים מציגים, זו דווקא המילה הכתובה שמחליפה את הדימוי - בצילום שחור לבן בבית קברות,  נראית מצבה עליה חקוק הכיתוב ״פוליטי״, כמו במקרה חנין זועבי גם כאן מה שנראה ומתורגם אוטומטית על ידי הצופה בקונטקסט של תערוכה, הוא לאו דווקא הדבר עצמו. יותר הגיוני לחשוב שהצילום מעובד ושהכיתוב על המצבה נוסף באמצעים דיגיטלים, אבל למען האמת - בסך הכל מדובר בצילום קבר של בני זוג, שפוליטי הוא שם משפחתם.

 

 

בעבודה זו נראה רפאל כשהוא מנהל מעין דיאלוג עם יאסר ערפאת, תוך שהוא מחזיק בידיו גם את תמונות הנער מוחמד אבו חדיר והתינוק עלי סעד דוואבשה שנרצחו.

 

כאן נראים שני ורפאל כשהם לבושים כחתן וכלה שבחרו מיקום קצת פחות שגרתי לצילומי החתונה שלהם - לצד חיילים במאחז בהתנחלויות.  

אלון פלר, "תאים אפורים", בצלאל

פרויקט הגמר של אלון פלר כולל סדרת צילומים של מבנים נטושים בנס ציונה: "נס ציונה, עיר מגוריי, היא עיר המקדשת את עברה באמצעות שיחזור ושימור מבנים הקשורים להיסטוריה המקומית", מסביר פלר. "המבנים בהם עוסקת העבודה אמנם נמצאים בתחומי העיר, אך אינם זוכים לקבל את הטיפול הממסדי שישמר אותם, לכן בחרתי לשמרם בפרויקט זה בדרך אחרת. בפעולה פסאודו-ארכאולוגית, באמצעות שימוש בטכניקות תאורה ועריכה, נחשף בכל פריים צילומי חלק אחר חלק של המבנה המתפורר. בסופו של המהלך נוצר דימוי צילומי אחד או סרטון וידאו, המציגים את ממצאי התהליך בשלמותו". באופן זה, לדברי פלר, הוא מצליח למנוע מאותם מבנים להיעלם מהשיח ההיסטורי ומהזיכרון הקולקטיבי. כאילו נותן להם במה אלטרנטיבית.

 

חן דוד, הצבת וידאו, מוסררה

"בעבודתי אני מתבוננת בזכרונות, במקומות, באנשים ובתהליכים פנימיים", אומרת דוד. "אני מייצרת פעולות שאין להן מקום, שמחפשות מקום. בוחנת את הגבולות שלי עם העולם, עם הצופה. נעה בין מקומות, בתפר שבין לבין". בעבודתה של דוד ניכרים קונפליקטים שונים: גוף-נפש, פנים-חוץ, שקט-רעש, חיים-מוות. חלקי גופה של האמנית נראים בעבודות, אבל חלקים-חלקים ולא בשלמותם - אם זו קפיצה על ביצים, גירוד גבינת פרמז'ן או נגיעה בצמח שנסגר.

 

סארה יאסין "ארבעה קירות, שלושה בתים", מוסררה

בעבודתה של יאסין נראים שלושה בתים משמעותיים עבורה, אותם צילמה במהלך שנתיים: "השניים הראשונים הם ביתה של דודה של חברה שלי אליס וביתה של סבתא שלי - שני בתים שנמצאים בעיר בצפון הארץ, עראבה, בה נולדתי וגדלתי", היא מסבירה. "הבית השלישי שצילמתי הוא ביתו של אבא שלי בירושלים, בו התגוררתי במשך שלוש שנים".

 

ליאור אשל, המדרשה

בעבודותיה אשל שואבת השראה מהטבע, אך משבשת אותו ומטילה בו סדר חדש. העבודות מנסות לנוע בתוך השקט המדומה של הנוף, שטומן בחובו תחושה של אסון מתקרב. היא חוקרת נושאים כמו הזרה וזרות, התפרקות, שבריריות והתקה של הדברים ממקומם הטבעי. 

 

שני יוסף, המדרשה

שני יוסף מתבוננת בפורטרט של סבתא שלה, שליווה אותה מאז ומתמיד: "על הרצפה מונח פורטרט של סבתא שלי, ומאחוריו בד שהיה שייך לה. סבתא שלי נפטרה ביום בו נולדתי, וכל חיי מדברים על הדמיון ביני לבינה, פיזי ומנטלי. התבוננתי הרבה בתמונה של סבתי, מנסה להכיר את עצמי דרכה. היא נוכחת-נפקדת, היא לא בחיים ולא באמת הכרנו, אפשר לומר שהתחלפנו".

מירב חסון, "פאזל", מכללת הדסה

חסון מנסה ליצור פאזל של זכרונות מבית סבא וסבתא שאינם עוד, והיא לא זקוקה להרבה כדי לעשות זאת - קוביות סוכר, כוס תה וקערת שזיפים יספיקו. "מזה תקופה אני כבר לא מצליחה להעלות בדמיוני את תווי פניהם, את קולם שעם הזמן נחלש, את השירים שהיו שרים לי כשהייתי קטנה", היא מספרת, "אך לפתע כשאני מטיילת בשוק, עולה ניחוח מילדותי, או טעם שמזכיר את התה החזק של סבא שהומתק עם קוביית סוכר. הפרויקט שלי מדבר על זיכרונות של סבא וסבתא, שפניהם וקולם נשכחו, אך ריח המטבח וטעם האוכל מחזיק אותם בחיים. אני מציגה חומרי גלם וכלים שהביאו הסבים שלי מפרס הרחוקה והשאירו לנו אותם, לזיכרון".

 

קטיה בורודין, "הנשגב", מכללת הדסה

עבודותיה של בורודין עוסקות בהתבגרות, כמחווה לאותה תקופה שפקדה אותה בשנים האחרונות: "ההתבגרות ריסקה אותי מצד אחד ופיכחה אותי מצד שני. אני מודה על כל מכשול ומהלומה שפקדו אותי בתקופה הזו, כי זה היה מסע של פקיחת עיניים והתעצמות. בחרתי להתמקד באותו שבריר שנייה, רגע חד פעמי, בו אתה מרגיש עירום - מהבגדים, מהמסיכות ומהחומות. זו אמנם תחושה לא נעימה במיוחד, אך יחד איתה ישנה גם הרגשה של תקווה. תקווה, שהנה, אוטוטו, יהיה בסדר".

 

דור קדמי, "משהו מכאן", מכללת הדסה

בצילומיו, מתבונן דור קדמי בשגרה של נוף ארצנו. מבליט נוכחות של פרטים שנעלמים בשיגרת היומיום. אוסף הצילומים מחזק סיפור מקומי, יומיומי, ולמתבוננים החופש לבנות עלילה כרצונם.

 

 

קטיה בורינדין, "סצנות מזיכרון", מכללת הדסה

"המסע שלי מתחיל בגיל 10", מספרת קטיה בורינדין, "הוריי מחליטים לעזוב את רוסיה ולעלות לישראל. נדמה היה לי שאיני זוכרת דבר מאותם רגעים אחרונים בהם התבקשתי להיפרד מהמשפחה ומהחברים ופשוט לקום וללכת, מבלי להביט לאחור, מתוך ציפייה לעתיד טוב יותר. העלייה לארץ גבתה מחיר כבד: ניסיתי להחניק בכל כוחי זהות ושפה כדי להרגיש שייכת. לאחר 15 שנה, הציפייה ל'עתיד טוב יותר' מובילה אותי לחיפוש אחר עבר שנותר הרחק מאחור.

בתיווכו של מבט בוגר ומקבל יותר, אני חוזרת לעיר שבה נולדתי, ליפצק, למסע בעקבות הילדה הקטנה שנשארה שם".

 

תערוכת הבוגרים של "בצלאל" תציג בין ה-14.7.16 ל-29.7.16.

 

תערוכת הבוגרים של "המדרשה לאמנות" תציג בין ה-20.7.16 ל-3.8.16.

 

תערוכת הבוגרים של מכללת "הדסה" תציג בין ה-7.7.16 ל-19.7.16.

תערוכת הבוגרים של "מוסררה" תציג בין ה-14.7.16 ל-29.7.16.