מופע שנות ה-90': דירוג דור הניינטיז

לכבוד פרישתו של טים דאנקן: שרון דוידוביץ' בוחר את עשרת השחקנים שנבחרו בדראפט בין השנים 1990 ל-1999 ושינו לחלוטין את פני הליגה הטובה בעולם

דירק נוביצקי, פול פירס, ג'ייסון טרי ואנדרה מילר. כל אלה, יחד עם קווין גארנט שלא פרש רשמית אבל "פרש" פיזית, הם שרידים לדור נעלם. יחד עם טים דאנקן וקובי בראיינט שנפרדו מאיתנו, הם שרידים אחרונים לדור שחלם לשחק כדורסל עם מייקל ג'ורדן, ועוזבים כשהם עצמם הפכו לחלומם של אחרים.

 

זהו סוף עידנם של נערי הניינטיז, אלה שנבחרו בדראפט בין 1990 ל־1999. ואלה עשרת הטובים ביותר (סליחה מראש מריי אלן, גרנט היל וכריס וובר שנדחקו מהרשימה ברגע האחרון).

 

 

10. פול פירס | דראפט 1998

הישגים: אליפות (2008), MVP גמר, 10 בחירות לאולסטאר.

 

"האמת". אם במועדון הכי מפואר ב־NBA הצלחת לעבור שמות כמו ביל ראסל ולארי בירד, ולהתברג במקום השני בכל הזמנים במספר הנקודות בהיסטוריה של הסלטיקס, אתה ראוי כנראה לדירוג הזה. היה האיש המרכזי באליפות לפני שמונה שנים ונחשב לאחד הסמול־פורוורדים הגדולים בעידן האחרון. קילריות שמזכירה ימים של פעם.

 

9. גארי פייטון | 1990

הישגים: אליפות (מיאמי, 2006), שחקן ההגנה (96), 9 חמישיית ההגנה (שיא כל הזמנים), 9 אולסטאר, 4 בחטיפות בכל הזמנים.

 

"הכפפה". שחקן ההגנה הטוב ביותר שאי פעם כונה רכז. האיש למשימות מיוחדות והגארד היחיד מלבד ג'ורדן שזכה בתואר שחקן ההגנה של השנה מאז 1988. הרכיב עם שון קמפ את אחד הצמדים המפחידים בהיסטוריה והוביל את סיאטל לגמר בלתי נשכח. בשישה גמרים, מייקל ירד רק פעם אחת מ־30 נקודות בממוצע. זה קרה כשפייטון שמר עליו.

 

 

8. סטיב נאש | 1996

הישגים: MVP פעמיים (2005 ו־2006) 8 אולסטאר, 3 באסיסטים בכל הזמנים.

 

השחקן הגדול ביותר שלא הגיע לגמר. לא עשה מספיק הגנה, מספיק הישגים קבוצתיים או מספיק כדי להיות ראוי באמת לשני תארי השחקן המצטיין, אבל הספיק לשנות את עולם הכדורסל. והכל ב"7 שניות", עם סגנון התקפה שהפך כיום לנורמה. אחד הקלעים הטובים אי פעם. מהפכן.

 

7. אלן אייברסון | 1996

הישגים: MVP ב־2001, 4 מלך הסלים, 3 פעמים חמישיית העונה, 11 אולסטאר.

 

אם במהפכות תרבותיות עסקינן, אייברסון היה לבדו במקום הראשון. אבל בכדורסל? קצת פחות עקבי. 183 ס"מ הכי מלהיבים לאחר פרישת ג'ורדן השנייה, והאיש שהוביל את הקבוצה הכי בינונית ואפורה בהיסטוריה לגמר NBA (פילדלפיה 2001). הכי מגניב, הכי מרהיב בכל הרשימה הזו. כולם ניסו לעצור אותו, כולל דייויד סטרן, אף אחד לא הצליח. חוץ מאייברסון עצמו.

 

 

6. ג'ייסון קיד | 1994

הישגים: אליפות (דאלאס, 2011), 5 חמישיית העונה, 4 חמישיית ההגנה, שני בכל הזמנים באסיסטים ובחטיפות.

 

הייתה לו החבילה המושלמת – ידע למסור, לשמור, לקחת ריבאונד ואם צריך – גם לשים כמה נקודות ברשת. עד כמה הוא היה מגוון? מקום שלישי בכל הזמנים בכמות הטריפל־דאבל (107). כל זה הספיק לשני גמרים עם ניו ג'רזי בהובלתו ועוד אליפות אחת מתוקה בסוף הקריירה עם דאלאס.

 

5. קווין גארנט | 1995

הישגים: אליפות (בוסטון, 2008), פעם אחת MVP (מינסוטה, 2004), שחקן ההגנה (2008), 9 חמישיית ההגנה, 15 אולסטאר.

 

מסמל את הפאוור פורוורד החדש: מתפקד כביג־מן, אבל מכדרר מעולה. סוגר לריבאונד, אבל קולע מחצי מרחק. חודר מצוין, ידיים ארוכות, חוסם ענק. 2.11 של תשוקה ואהבה למשחק. חיית הגנה והתקפה, שבחירתו היישר מהתיכון פתחה את הסכר. אז למה רק 5? ניצח מעט מדי בסדרות פלייאוף עם הוולבס (2) וזכה במעט מדי אליפויות עם בוסטון המצוינת.

 

 

4. דירק נוביצקי | 1998

הישגים: אליפות (2011), MVP גמר ו־MVP עונה (2007), 4 חמישיית העונה, 13 אולסטאר, מקום 6 בכל הזמנים בנקודות.

 

האירופי הגדול בכל הזמנים. סליחה, דראזן. הנפילה שלו לאחור בקליעה הפכה לאחד הכלים ההתקפיים המסוכנים בתולדות הליגה. מראשוני הסטרץ'־פור של העידן החדש. לא שחקן הגנה גדול, אבל שחקן התקפה כמעט מושלם ואחד הבודדים שסיימו עונה עם אחוזים 50־40־90 (שדה, שלוש, עונשין). האליפות שלו ב־2011 היא מהמרגשות בתולדות הליגה.

 

3. קובי בראיינט | 1996

הישגים: 5 אליפויות, 2 MVP גמר, 1 MVP עונה (2008), 18 אולסטאר, 11 חמישיית העונה (הכי הרבה), 9 חמישיית ההגנה, מקום 3 בנקודות בכל הזמנים.

 

למה הוא כל כך גבוה אתם יודעים – בזכות היותו המייקל ג'ורדן של דורנו, בזכות הג'אמפ שוט המושלם בהיסטוריה, בזכות הרדיפה האינסופית לניצחון, בזכות סיפור הקריירה המופלא, בזכות ה־81 נק' במשחק. למה רק שלישי? בגלל שאקיל, בגלל משחק אגואיסטי לעתים שבא לשפר סטטיסטיקות על פני ניצחונות, בגלל שהשניים לפניו היו פשוט יותר דומיננטיים.

 

 

2. שאקיל אוניל | 1992

הישגים: 4 אליפויות, 3 MVP גמר, MVP עונה (2000), 8 פעמים חמישיית העונה, 15 אולסטאר.

 

קחו את המימד הפיזי לגובה, לרוחב ולעומק - ותקבלו את השחקן הדומיננטי אי פעם בשיאו. למרות הגודל החייתי, היה נייד בצורה פנומנלית. הסתובב על רגל ציר כאילו שוקל 75 ק"ג, הטביע כאילו הוא 250 ק"ג. הניסיון לעצור אותו – דרך ההגנות או העבירות – שינה את פני הליגה. למה רק מקום 2? בגלל הפציעות, בגלל ההגנה, בגלל המקום הראשון שלנו.

 

 

1. טים דאנקן | 1997

הישגים: 5 אליפויות, 3 MVP גמר, 2 MVP עונה (2002 ו־2003), 15 פעמים אולסטאר, 10 חמישיית העונה, 8 פעמים חמישיית ההגנה, מקום 6 בריבאונדים, 4 בחסימות.

 

האבטיפוס המודרני להגדרה "שחקן קבוצתי". אבטיפוס למה שהייתם רוצים שילדכם יהיה. אחד השחקנים הכי חכמים שדרכו על פרקט, עם סטייל שכאילו נלקח מתקופת הטיטאנים של ווילט צ'מברליין וביל ראסל. מנהיג, עמוד תווך, הסופרסטאר היחיד שלא התעלה מעל המועדון והמאמן שלו. אם רק היה מחייך יותר, לא הייתם מרימים גבה.