Hותר מחמישה עשורים של עיסוק בהיסטוריה של ספרים, ובעיקר של ספרות פופולרית, לא הפכו את פרופ' רוברט דרנטון לצרכן נלהב של הז'אנר. "בוא נגיד שאני לא עוצר בחנות ספרים בשדה התעופה כדי לקנות איזה מותחן זול לטיסה", הוא מבהיר. "אני לא בן־אדם שיוצא לחופשה על חוף הים וקורא שם ספרי מתח. גם אין לי קינדל, אני לא אוהב לקרוא ממסכים. אני אמנם חבר במועדון קריאה, אבל לא יוצא לי לקרוא יותר מדי ספרות פופולרית".
אז כדי לנפוש אתה קורא מאמרים אקדמיים?
"לא, בכלל לא, אני יודע גם ליהנות - אני מטייל עם אשתי, ובדיוק עכשיו הנכדים שלנו הגיעו לבקר אותנו בבית הקיט שלנו כאן במסצ'וסטס, ליד האוקיינוס. חוץ מזה, החלטתי ללמד את עצמי ספרדית, בשביל הכיף. כבר למדתי צרפתית, איטלקית וגרמנית, והגיע הזמן שאני אדע גם ספרדית, אז כדי ללמוד אני קורא רומנים של סופרים מאמריקה הלטינית. כשאני מחפש ספר לטיסה אני פשוט לוקח איתי את בורחס בשפת המקור".
סיפור חייו של דרנטון הולם את הדימוי של מי שלומד להנאתו ספרדית מרומנים של בורחס. גבר לבן בן 77, פרופסור להיסטוריה צרפתית של המאה ה־18, בוגר אוקספורד והרווארד שלימד כל חייו בפרינסטון ושימש עד לאחרונה כספרן הראשי של אוניברסיטת הרווארד. אבל חזות הדוד ממגדל השן, זה שכף רגלו לא דרכה מעולם מחוץ לאקדמיה - מטעה למדי, לפחות בכל מה שנוגע לכתיבה של דרנטון. הוא לא רק אחד הכותבים המהנים והקומוניקטיביים ביותר מבין ההיסטוריונים של תקופתנו, אלא אחד מחוקרי התרבות שהתוו את הדרך לעיסוק אקדמי בספרות שוליים. והוא גם קופירייטר מצטיין, כפי שניכר בשמות שהוא נותן לספריו.
ב'רבי המכר האסורים של צרפת שלפני המהפכה' הסביר כי המהפכה הצרפתית לא פרצה בגלל הוגים גבוהי מצח כמו רוסו ומונטסקייה, אלא בגלל ספרות מד"ב וספרות פורנוגרפית שנאסרה להפצה. 'השיניים התותבות של ג'ורג' וושינגטון' הוא מדריך משעשע למאה ה־18. ועכשיו, באיחור צנוע של יותר מ־30 שנה, מתפרסם לראשונה בעברית ספרו החשוב ביותר של דרנטון, 'טבח החתולים הגדול' (הוצאת כרמל, בתרגום עודד פלד).
זה אמנם ספר היסטוריה אקדמי לכל דבר - הערות שוליים וכל זה - אבל הוא סוחף וקריא ומקורי להפליא; רחוק שנות אור מ"היסטוריה" כפי שהיא נתפסת במערכת החינוך. לא במקרה הפך הספר לרב־מכר - יותר ממאה אלף עותקים באנגלית נמכרו מאז פורסם לראשונה ב־1984 - ותורגם ל־19 שפות; נתונים מרשימים עבור כל ספר, ובמיוחד בהשוואה לספרים אקדמיים, שמרביתם מודפסים בכמה מאות עותקים ומופצים רק לספריות אוניברסיטאיות ולסלון ביתם של המחבר ואמו.
'טבח החתולים הגדול' מרכיב תמונה של חיי היום־יום של האנשים הפשוטים בצרפת במאות ה־17 וה־18, באמצעות ניתוח מפתיע של מגוון טקסטים מאותן שנים: מגרסה קדומה של 'כיפה אדומה' וסיפורי פולקלור כפריים, ועד תיק מוזר שניהל מפקח משטרה במעקב אחר סופרי התקופה. כי כמו שמסביר דרנטון, כדי להבין איך חשבו והרגישו אנשים לפני 200 או 300 שנה, "אין דרך טובה מלשוטט ברחבי הארכיונים".
שם מצא גם את הסיפור המוזר שהעניק לספר את שמו: אירוע שבו עינו ושרפו פועלים של בית דפוס קטן בפריז חתולים של מעסיקיהם, ושנתפס בשעתו כמבדר מאוד. "חמושים במקלות של מטאטאים... רדפו אחרי כל חתול שהזדמן להם, החל ב'אפורה'. לוויה פיצפץ את עמוד השדרה שלה במוט ברזל וז'רום חיסל אותה סופית... הם השליכו לחצר שקים מלאים בחתולים מתים למחצה... האפיזודה כולה הייתה החוויה המשעשעת ביותר בכל הקריירה המקצועית של ז'רום". שבועות אחר כך עוד המשיכו לשחזר את האירוע בטירוף של "שמחה, מהומה וצחוק".
דרנטון לא מתעניין באינטלקטואלים. פשוטי העם, ההמון הנבער, הם מבחינתו המפתח להבנת החברה. "הקורא המודרני מוצא שהדבר אינו משעשע כלל, ואף דוחה ממש", הוא כותב על טבח החתולים ההוא. "איזה מין הומור הוא זה?" שואל דרנטון, ומשיב כי "חוסר יכולתנו להבין את הבדיחה מצביע על המרחק המפריד בינינו לבין פועלי אירופה הטרום־תעשייתית". אם נבין את הבדיחה שבטבח החתולים הגדול - כמו גם כל סיפור, פתגם או שיר מהתקופה - נוכל ללמוד לא מעט על התרבות שבה נכתבו.
"זה עדיין הספר שאני הכי מזוהה איתו", הוא אומר. "גם הספרים האחרים שלי מכרו לא רע, אבל אין ספק שזה הספר שהכי הצליח אצל הציבור הרחב. אני מניח שגם לשם שלו היה חלק בזה - אני יכול לדמיין מישהו עומד בחנות וחושב לעצמו, 'טבח החתולים הגדול? זה משהו שהיסטוריון כתב?' ואני מקווה שגם הקוראים בישראל יסתקרנו ויקראו אותו".
רוב האקדמאים עושים הכל כדי שאף אחד לא יבין את מה שהם כותבים. פנייה לקהל קוראים רחב היא ערך מבחינתך?
"זאת לא הייתה מטרה בפני עצמה. לא ניסיתי לעשות פופולריזציה לנושאים ההיסטוריים שהתעסקתי בהם. ועדיין, בכל דבר שאני כותב - אולי חוץ ממאמרים מאוד טכניים שמתפרסמים בכתבי עת אקדמיים - אני מנסה להגיע לקהל המשכיל, ולא רק לאנשי המקצוע. אני מאמין שחלק מהתכלית של היסטוריון הוא כתיבה בצורה נגישה ומעניינת שתגיע לציבור הרחב. חלק ניכר מהעבודה שלי ב־20 השנים האחרונות היה לסייע בהנגשה של מידע לציבור בעזרת האינטרנט, ומבחינתי זה חלק מאותו סיפור. שתי דרכים לממש את אותה מטרה".
המטרה כנראה הושגה. ב־2012 העניק ברק אובמה לדרנטון את 'המדליה הלאומית למדעי הרוח', על פעילותו המחקרית רבת־השנים ועל תרומתו להנגשת ידע לקהלים רחבים. שלוש שנים קודם לכן פירסם דרנטון - מיוזמי פרויקט גוטנברג ליצירת ארכיון דיגיטלי חופשי באינטרנט של ספרות קלאסית - מאמר שזכה לתהודה עולמית, שבו מתח ביקורת על גוגל ופרויקט הדיגיטציה שלה. "מה שהם ניסו לעשות זה לא דמוקרטיזציה של ידע, זה מסחור של ידע", הוא מסביר היום, להוט כאילו לא חלפו שבע שנים מאז, "ואת זה צריך היה לעצור".
בחרת יריב לא פשוט. גוגל היא במידה רבה גדולה יותר מהאינטרנט כולו.
"גוגל לא גדולה יותר מהאינטרנט, יש בעולם מדענים שמחזיקים בכמויות מידע גדולות יותר. המחאה שלי לא הייתה נגד העוצמה של גוגל, אלא נגד הניסיון שלה לעשות דיגיטציה של חומרים שהיסטוריונים וספרנים כמונו אספו לאורך דורות - למשל כאן, בארכיון של אוניברסיטת הרווארד, שהוקם ב־1638 – ולמכור לנו אותם בחזרה בפורמט דיגיטלי במחיר מופקע. אני טענתי אז שזה מונופול מסוג חדש - מונופול של גישה לידע - ולשמחתי בית המשפט בניו־יורק חשב כמוני ופסל את המיזם הזה".
במובן מסוים, העיסוק של דרנטון בתיווך של ידע לציבור החל עוד בתקופת הקולג'. "הייתי אז עיתונאי שטח של העיתון 'סטאר־לג'ר' בניו־ג'רזי", הוא מספר - בחירה לא מאוד מפתיעה עבור מי שאביו, כתב המלחמות ביירון דרנטון, נהרג בעת שסיקר את קרבות הפסיפיק של מלחמת העולם השנייה עבור ה'ניו־יורק טיימס', ושאחיו ג'ון דרנטון הוא עיתונאי זוכה פוליצר בעצמו. "סיקרתי בעיקר מקרי רצח ומעשי שוד, לא בדיוק עיתונות איכותית, אבל זו הייתה עבודת קיץ נוחה והכשרה טובה למקצוע".
משם עבר דרנטון ל'ניו־יורק טיימס' ככתב לענייני פלילים, עד שעזב את העיתונות והקדיש את עצמו להיסטוריה. או מה שאפשר לכנות "היסטוריה תרבותית". באופן ספציפי יותר, הוא נחשב לאחד מחלוצי התחום שנקרא היום "היסטוריה של הספר". "בשנות ה־60 בכלל לא הכרנו את המושג הזה", הוא אומר, "פשוט רצינו לנסות להבין את כוחה של המילה הכתובה בהיסטוריה".
הספרים לא שייכים בעצמם להיסטוריה?
"ממש לא. אנשים אומרים שהספרים מתו, שהם ישנים וארכאיים, ושגם הספריות כבר לא שייכות לדור הזה, אבל הטענות האלו הן אבסורד - היום מדפיסים ספרים יותר מבכל תקופה אחרת, כשמספר הספרים שמודפסים מדי שנה רק עולה. בשנה שעברה בארצות־הברית הייתה עלייה גדולה במכירות של ספרים מודפסים, ולעומת זאת ירידה במכירות הספרים האלקטרוניים לעומת השנה שלפני כן. במקביל, יותר ויותר חנויות ספרים עצמאיות נפתחות. הספר המודפס דווקא מסתדר לא רע בכלל בעידן הדיגיטלי".
זה מפתיע.
"את ההיסטוריונים של הספר, כמוני, זה לא מפתיע בכלל. ההיסטוריה לימדה אותנו שמדיום אחד לא מגיע בהכרח על חשבונו של מדיום אחר, ולא מוחק אותו. אנחנו יודעים היום שאחרי המצאת הדפוס, באמצע המאה ה־15, הייתה דווקא עלייה במספר הספרים שהועתקו ביד ולא הודפסו. הספר המודפס לא חיסל את הספר המועתק, כמו שהטלוויזיה לא חיסלה את הקולנוע והאינטרנט לא חיסל את הטלוויזיה. אנחנו חיים בעידן שבו מיוצרים יותר ויותר ספרים, גם דיגיטליים וגם מודפסים, והתעשייה רק מתרחבת".
טוב, אז הספר לא מת - אבל מי צריך ספריות וספרנים?
"התפקיד של הספריות בתהליך הזה הוא קריטי. לנו בהרווארד יש 73 ספריות - מערכת הספריות האוניברסיטאית הגדולה בעולם - והן מלאות. סטודנטים זקוקים לסיוע בניווט בעולם של הידע הדיגיטלי והאינטרנטי. מעבר לזה, ספריות ציבוריות הפכו למעין מרכזים קהילתיים עירוניים שמספקים מגוון של שירותים, לא רק השאלת ספרים. מובטלים משתמשים במחשבים של הספריות הציבוריות כדי לחפש עבודה, למשל, כי כל מודעות הדרושים היום נמצאות ברשת. ככה הספרייה משמשת למעשה כלשכת תעסוקה, שימוש שאף אחד לא חשב עליו בעבר".
אז זה העתיד של הספריות, לספק לאנשים גישה לגוגל? מה יקרה בעוד 50 שנה?
"אני לא יכול לדעת מה יקרה בעתיד, אני בקושי מצליח לדעת מה קרה בעבר. אבל אני כן יכול לומר שמה שלמדנו ב־20 השנים האחרונות הוא שהחשיבות של ספריות עולה, ולא יורדת. הרי הספריות אף פעם לא היו סתם מחסנים של ספרים, אלא מקום שאנשים הולכים אליו כדי לקבל תשובות לשאלות. אז נכון, היום האינטרנט עונה על הצורך הזה - אבל הספריות תמיד היו מרכז העצבים של הקהילה, הערוץ שדרכו עבר המידע. והן עדיין כאלה. והספרנים הם אלו שמחזיקים בגישה למידע הזה".
ההיסטוריה של הספר עוסקת בתנועה של מידע ושל ידע – אחד מתחומי החיים שהשתנו בצורה הכי דרמטית בשני העשורים האחרונים. היום יש לנו טלפונים חכמים, אינטרנט, טוויטר.
"בהחלט. בתחילת שנות ה־80, כשההיסטוריה של הספר הייתה בראשית דרכה, לא יכולנו לדמיין את 2016. לא יכולנו לדמיין שהתחום הזה יתפתח ככה. אנחנו חיים היום בעולם שיש בו הצפה של חומרים כתובים - אנשים מצייצים בטוויטר, כותבים בלוגים, מפרסמים ספרים באינטרנט מבלי להיעזר בהוצאות לאור המסורתיות. כל אדם יכול להשמיע את קולו. כמובן שהרבה מאוד מזה זה זבל - אבל חלק לא מבוטל כולל מידע מאוד מעניין. בעולם היום יש דמוקרטיזציה לא רק של הגישה לידע אלא גם של יצירת הידע".
הדמויות שאתה כותב עליהן ב'טבח החתולים הגדול' הן נדירות, כי למרות שהן שייכות למעמד הנמוך ביותר בחברה, הן השאירו אחריהן חומר כתוב. היום אין בעיה כזו - כולם כותבים, כל הזמן.
"זה נכון רק חלקית. עד לאיזו רמה נער שחור בשכונה ענייה בבולטימור כותב? יש לו אייפון או סוג כלשהו של סמארטפון, אבל אני לא בטוח שאנחנו יכולים להבין מהכתיבה הזו את צורת החשיבה, את המנטליות, של החלקים האלו בחברה האמריקאית. אני חושב שעוד לא הגענו למצב שיש לנו נגישות לצורות חשיבה של אנשים בקהילות אתניות מבודדות, או של אנשים בארצות־הברית שדוברים שפות אחרות. יש עוד הרבה מה לגלות על האופן שבו הם מסתכלים על העולם".
אז איך ההיסטוריונים של המאה ה־23 יכתבו ספרים בסגנון רוברט דרנטון, וינסו להבין את עולם המושגים שלנו היום?
"זה יהיה מאתגר. הם יצטרכו לאסוף את כל הכמות האדירה של המידע הכתוב שמסתובב היום, ואיכשהו לעשות בו סדר ולהסיק ממנו מסקנות. אין לי מושג איך הם יעשו את זה, אבל זו גם לא הבעיה שלי - אני עדיין במאה ה־18". ●