שם: איתן יודילביץ, עלה לישראל מצ'ילה ב-1970
סטטוס: נשוי לברוריה ואב לשלושה: גלי (39), אורי (36), דן (20)
מגורים: בכרמיאל (בעיקר בסופי שבוע), וביפו (העבודה בת"א)
השכלה: דוקטורט (Ph.D.) בהנדסת מחשבים ומערכות
תפקיד: מנכ"ל קרן בירד - BIRD Foundation מינואר 2006
6.00: מתעורר, ואם הלו"ז מאפשר, יוצא להליכה, לעתים קרובות עם חבר, בטיילת מיפו לתל אביב וחזרה.
7.00: עובר על עיתונים עם כוס קפה.
8.00 - 8.30: מגיע למשרד (אלא אם יש פגישות מחוץ למשרד). במהלך היום מקיים פגישות עם נציגי חברות שמועמדות לקרן בירד או שמשתתפות בפרויקטים של הקרן ואנשי הצוות - הכל סביב תוכניות הקרן. בודק דו"חות של פרויקטים, לפעמים נוסע לירושלים לפגישות במשרדי ממשלה.
13:00: ארוחת צהריים. בד"כ אוכל לבד את מה שהבאתי מהבית, ומעיין תוך כדי הארוחה במגזין כלכלי.
18:00: חוזר הביתה. לעיתים קרובות מתארגן לאירועי ערב, כמו קבלות פנים למשלחות מחו"ל.
כל יום רביעי ב-18.30: שיחת ועידה עם צוות הקרן בארה"ב.
שעות הערב המאוחרות: ממשיך את העבודה מהבית, בגלל הפרשי השעות עם החוף המערבי, מקיים שיחות ועידה עם חברות בארה"ב בשעות הלילה.
כל יום חמישי: חוזר יחסית מוקדם לצפון, רוקד ריקודי-עם עם אשתי. את סוף השבוע מעביר עם המשפחה בכרמיאל.
כל חודשיים: נסיעה לארה"ב, לביקור בחברות אמריקניות ופגישות עם נציגי ממשל בוושינגטון.
עליתי לארץ במסגרת גרעין לקיבוץ מגידו. הוריי ושתי אחיותיי עלו גם הם לישראל והתגוררו ברמת גן. למדתי עברית באולפן בקיבוץ עין החורש. לאחר שנה וחודשיים בישראל - התגייסתי לנח"ל, שם גם הכרתי את ברוריה אשתי. לאחר השחרור מצה"ל התחלתי את לימודיי בטכניון. בצ'ילה יש לי עדיין די הרבה משפחה, וביקרתי שם לפני כ-10 שנים. חלק מבני משפחה מבקרים בישראל לעיתים קרובות, ואני שומר על קשר עם מספר חברים מהתיכון בו למדתי בצ'ילה בעזרת המיילים.
אני לא בטוח ש"הבנתי" היא המילה המתאימה. בנוסף, המטרות השתנו עם הזמן. מגיל צעיר שאפתי ללמוד ושיהיה לי דוקטורט - וזה אכן קרה. אבל הסביבה סייעה לי בזיהוי הפוטנציאל הניהולי שלי ודחפה אותי לתפקידים שדורשים את אותו פן באישיות. כשהתמניתי לראש חטיבת הטילים ברפא"ל, הרגשתי שאני בדרך למצות את השאיפות שלי.
ה"דחיפה" לקבל על עצמי תפקידי ניהול באה ממנהליי ומעמיתיי ברפא"ל. הצומת הקריטי ביותר היה לאחר חזרתי מלימודי דוקטורט. העדפתי להמשיך בעבודה מקצועית ו/או ניהול מקצועי, אך מנהליי חשבו אחרת והכניסו אותי למסלול ניהולי. זה היה בסוף שנות ה-80. תוך זמן קצר הבנתי שאני נהנה מזה והפנמתי שאכן יש לי כישורים מתאימים לתפקידי ניהול.
ראש חטיבת טילים ברפא"ל - תפקיד בו החזקתי 5 שנים ומנכ"ל קרן בירד.
בתחילת דרכי כמנכ"ל רפא"ל ארה"ב הובלתי את הארגון לתחרות על פרויקט גדול, אלא שנכנסנו אליו בשלב מאוחר. העובדים ואני נרתמנו למשימה בהתלהבות, אבל לא זכינו. בדיעבד הבנתי שהטעות הגדולה הייתה להיכנס לתחרות בשלב כל כך מאוחר. המקרה הזה לימד אותי לקח חשוב.
למדתי הרבה ממנהלים ועמיתים ברפא"ל, שנתנו בי אמון ועודדו אותי לקחת על עצמי להוביל ולהנהיג, גם כשהתלבטתי. כיום אני מקבל השראה מאנשים כמו פטר דרוקר ז"ל, אבי תורת החדשנות, סטיב קייס, מנטור לנחישות ולתרומה לחברה. מיוסי שריד ז"ל הבנתי את חשיבות התכונות של חוכמה, יושרה, צניעות, חוש הומור ותיחכום.
מקצוענות, יחסי אנוש טובים, התלהבות, אמינות.
לכל אחד יש מגבלות אישיות מבחינת האפשרות להשקיע בעבודה, ומועמד לא צריך לחשוש מלהסביר את זה. אני מצפה למחויבות ולמוכנות. להירתם לעבודה קשה כשצריך. אני לא מוכן לקבל "ראש קטן".
חוסר אמינות, תרומה חסרה לאורך זמן.
משתדל להגיע איתו/ה להבנה שבנסיבות שנוצרו כדאי לו/ה להמשיך הלאה במקום אחר.
קרן בירד פועלת כארגון המודע לייעודו ופועל יום-יום למימושו, ללא פשרות. זה מתבטא ביחס לחברות שמשתתפות בפרויקטים, שהקרן מעודדת ותומכת בהן, בתגובות זריזות ובמילוי כל המשימות המוטלות עלינו. אני דואג שעובדיי ידעו שקראתי את הספר "לנצח נבנו" (באנגלית: Built to Last ) על "חברות מופת", וכמו בספר, במציאות שלנו - קרן בירד צריכה לשאוף כל הזמן להיות "ארגון מופת".
לא הייתי רוצה שידעו באיזו שפה אני מעדיף לקרוא, ואם אני בוכה או לא בסרט מצויר שיש בו קטעים עצובים בעיקרון, דברים שלא ארצה שידעו - לא אחשוף.
רצוי שהקשר בין עובד/ת למקום העבודה יהיה בנוי על ראייה ארוכת טווח. בקרן בירד הקפדנו ונקפיד תמיד על מסגרות חוקיות, ביחד עם גמישות והבנה מירבית. לעתים מילואים או חופשת לידה מחייבים התארגנות מיוחדת כדי לא לפגוע בחברה עד לחזרה של העובד/ת לפעילות רגילה ומלאה.
במתן דוגמא אישית, ומשתדל שלא יהיו האשמות אישיות.
הכסף חשוב לי, אך לעולם אינו בא במקום הראשון.
יש בכלכלה הישראלית אנשים מוכשרים וערכיים שמובילים אותה קדימה. הם אלו שהציבו ומציבים רף גבוה, למשל היעד להתקבל ל-OECD. עם זאת, יש פערים כלכליים גדולים בתוכנו, שמהווים בעיניי פצצת זמן. כדאי מדי פעם לעיין ברשימה של הישובים לפי מדד חברתי-כלכלי, ולדעת מי נמצא למעלה ומי למטה. יש צעירים רבים שמגיעים ממשפחות "מעמד ביניים", נושאים עיניהם לחו"ל כדי להתקדם כלכלית ולחיות בפחות לחץ. זה משהו שמחייב התייחסות ופתרון - כדי שהם יישארו פה. אני מאד לא גאה בעובדה שישראל נמצאת במקום ה-32 ב"מדד תפישת השחיתות העולמית", ועוד פחות גאה בכך, שהרבה ישראלים לא מתרגשים מהנתון הלא נעים הזה.
אני מאד אוהב לשיר, אבל אין לי שמיעה טבעית טובה, לכן אני די מזייף. ראיתי לאחרונה את הסרט פלורנס פוסטר ג'נקינס, שהוגדרה כזמרת הגרועה בהיסטוריה. התחברתי לדמות ומאד ריחמתי עליה. להבדיל אלף הבדלות, זה הזכיר לי כמה התנסויות שלי.
על קרן בירד:
קרן בירד היא קרן דו-לאומית למחקר ופיתוח תעשייתי בין ישראל וארה"ב, שפועלת לעידוד שיתופי פעולה בין חברות ישראליות ואמריקניות בתחומי הטכנולוגיה. היא מסייעת באיתור שותפים אסטרטגיים משתי המדינות לצורך פיתוח מוצר משותף.
הקרן תומכת בסך של עד 50% מתקציב הפרויקט, במחקר ופיתוח ושלבי מכירה ושיווק ראשוניים. הקרן אינה דורשת את החזר ההשקעה במקרים בהם הפרויקט לא הגיע לשלב המכירות. אם התקיימה מכירה, כספי התמיכה מוחזרים לקרן כתמלוגים מן המכירות. הקרן נתמכת ומגובה על ידי רשות החדשנות (לשעבר המדען הראשי) והמכון הלאומי לטכנולוגיה ותקנים בארה”ב (NIST). מאז הקמתה ב-1977 אישרה הקרן כ-940 פרויקטים בהיקף כולל של כ-330 מיליון דולר, שהניבו מכירות ישירות ועקיפות של למעלה מ-10 מיליארד דולר.
הדרך להצלחה - על פי מרצי טד. צפו: