להיות בני חורין

אבנר יצחק אושפז במשך 30 שנה במחלקה הסגורה בבית החולים אברבנאל. במשך כל השנים הייתה לו רק משאלה קטנה: לצאת לרחוב לשתי דקות, לקנות סיגריות. לאחר שעבר שיקום שתועד בסרט מרגש שיוקרן בערוץ 1 — אבנר וכמה מחבריו למחלקה השתחררו מבית החולים.

משך שלושים שנה היה אבנר יצחק סגור מאחורי השער הגדול והמאיים של בית החולים "אברבנאל". הוא היה שוכב על המיטה שלו ומרגיש את הריקנות בפנים. היה לו רק חלום קטן אחד: לצאת אל הקיוסק הסמוך לשער בית החולים, לקנות סיגריות ולחזור. אלפי פגועי נפש כמו אבנר הוחבאו במשך עשרות שנים מהחברה. לפעמים אפילו קרובי משפחתם של החולים לא ידעו היכן הם נמצאים, מה עובר עליהם במהלך הימים הארוכים במחלקות הסגורות ואיך הם נראים. אחותו של אבנר, למשל, לא ידעה לאורך שנים רבות היכן הוא נמצא. כשהיא הייתה בת שמונה נעלם לה האח הגדול מהחיים, עד שחזר אליהם במפתיע.

 

אבנר לא היה היחיד שבילה במחלקה הסגורה באברבנאל לאורך עשרות שנים, בלי לראות את העולם שבחוץ. איגור דוביק, חברו למחלקה, נאבק בקולות שבראשו, ואברהם פרחי, מאושפז נוסף במחלקה, המתין ליום שבו הוא ימות. אבל אז נפתחה עבורם קבוצת דרמה, וכל החלומות הכמוסים שהמאושפזים לא העזו לבטא במילים — החלו לצוף החוצה. איגור נזכר שמאז ומעולם הוא חלם להיות ראפר. פרחי סיפר כי לפני שימות הוא רוצה להקליט שיר שיושמע ברדיו, ואבנר רק חלם לצאת לרגע לרחוב ולחזור פנימה. קורס הדרמה היה חלק מטיפול שיקומי שעברו המאושפזים במחלקה הסגורה: בסיומו הם שוחררו מאברבנאל אחרי שנים ארוכות ועברו למוסדות פתוחים. הסרט העלילתי הקצר, "איפה שנגמרים השמיים", שבו כיכבו אבנר, איגור ופרחי, זכה במקום הראשון בפסטיבל הסרטים בחיפה. עכשיו הם מקווים להיכנס לכולנו ללב בסרט הדוקומנטרי המתעד את חייהם, "מחלקה פתוחה", שיוקרן בערוץ הראשון ביום שלישי הקרוב (21:00) במסגרת רצועת "הסיפור האמיתי".

 

אי שקט ואלימות

 

אנחנו מסיירים ברחבי בית החולים אברבנאל. איגור, 31, הולך במהירות, כמו מכיר כל פינה, הוא מסייר בביטחון — כאילו שב הביתה. אבנר, 56, הולך אחריו לאט ונעצר כל כמה מטרים. ההליכה קשה עליו מאוד. מחוץ לביתנים הישנים עם המרצפות הסדוקות והצבע המתקלף אנחנו מוצאים כמה פינות חן קטנות. שדה עם פרחים צהובים, וחורשה קטנה מוקפת עצי אורן עם שולחנות וכיסאות מאבן, ממש בסמוך לשער הכניסה. אבנר מדליק סיגריה, מגניב מבט אל השער הכחול של בית החולים ומחייך. איגור מכין לעצמו קפה. אבנר שותה מים ומתיישב. פרחי, הגיבור השלישי של הסרט, נפטר במהלך הצילומים.

 

לכל בן אדם יש תקוות וחלומות. אבנר, איגור, הבמאי עידו גלס והמטפלת נתי ארדון במסדרונות של אברבנאל 

 

אבנר אושפז לראשונה כשהיה בן 20. "המתחים הגופניים והנפשיים גרמו לי לאי־שקט", הוא אומר. "על כל דבר קטן הייתי מגיב באלימות מילולית, בקללות. הניצנים הראשונים של המחלה התחילו בגיל 9. עד אותו שלב למדתי, והכל היה בסדר. בגיל 11 הרגשתי שאני לא מצליח להתרכז בשיעורי הבית, הייתי הולך ומסתובב סחור־סחור בחדר".

 

אבנר היה התלמיד הכי טוב בכיתה, מספר עליו עידו גלס, במאי הסרט "מחלקה פתוחה". אבנר מחייך ומהנהן: "בתחילת גיל ההתבגרות אבא שלי היה אומר לי שאני נראה חלש ומיואש. התחלתי להסתגר. היו לי פחדים. ההורים חשבו שזה יעזור אם אלך לקיבוץ. המורה שם ראה שאין לי כוח ורצון לתפוס את עצמי בידיים ולהתחזק — אז החליטו להוציא אותי מהקיבוץ וחזרתי הביתה." אבנר אמנם התגייס לצבא והתחיל לעשות טירונות, אך שוחרר כעבור חודשיים.

 

כדי להתמודד עם הפחדים, אבנר יצר לעצמו מכלול מפותל של חוקים. "בכל פעם שהוא היה רואה שוטר או מטוס עם אור אדום — אבנר היה חייב לעצור", מסביר גלס. "ככה הוא לא יכול היה להתקדם — וכל הזמן נשאר תקוע". אבנר מחייך, "מהבחינה הזאת השתפרתי", הוא אומר.

 

זמן קצר לאחר השחרור אבנר אושפז באברבנאל. במשך 30 שנה הוא היה במחלקה הסגורה ואיבד כל תקווה לצאת. "ידענו על קיומו של אבנר", מספר גיסו, יורם כהן, בסרט. "היינו בטוחים כל הזמן שהוא חי בקנדה." רק במהלך השבעה, אחרי שאמא של אשתו נפטרה, גילה כהן פנקס קופת חולים שבו היה רשום שאבנר מאושפז באברבנאל.

 

כהן החל לבקר את גיסו המאושפז ולטוות בחוטים עדינים ודקים קשר מחודש בין אשתו לאחיה. כך, בסרט "מחלקה פתוחה" מתועדים המפגשים הרגישים והיפים בין אבנר ליורם. "זה לא כמו היום, שיותר מדברים על זה", אומר כהן בסרט. "פעם היו מסתירים מהאחים, מהמשפחה הקרובה. פשוט הסתירו אח".

 

בשנת 2000 חוקק "חוק שיקום נפגעי נפש בקהילה", שמטרתו לאפשר לכמה שיותר פגועי נפש לצאת מהמחלקות הסגורות בבתי החולים הפסיכיאטריים ולהשתקם בקהילה. כדי לאפשר את יציאתם של נפגעי הנפש מבית החולים אל הקהילה, הוקמה בשנת 2006 בבית החולים אברבנאל מחלקת "ברוש", שנועדה לאפשר מעבר הדרגתי מהמחלקה הסגורה אל העולם שבחוץ.

 

"מחלקת ברוש היא, למעשה, מגורים טיפוליים", מסבירה נתי ארדון, עובדת סוציאלית במחלקה. "זה בין מחלקה להוסטל. כאן המשוקמים לא צריכים ללבוש את פיג'מת בית החולים, הם חופשיים. אבנר היה במחלקה הסגורה מגיל 18 עד גיל 50", היא מספרת, ואבנר מחייך אליה. "כשהגעתי לנתי, היא הוציאה אותי לראות את העולם שבחוץ, לא בכוח אלא במוח. עם פנס היא הגיעה אלי בלילה ולקחה אותי לראות את העולם," הוא מספר בהתרגשות.

 

נתי מחייכת לכיוונו של אבנר. "לברוש הגיעה קבוצה גדולה של אנשים שבמשך שנים היו במחלקה סגורה ובעקבות הרפורמה היו צריכים להשתחרר. הם לא היו מסוכנים, אבל כישורי החיים שלהם היו ירודים. בהתחלה להיות איתם זה היה כמו להיות עם תינוק — לגלות את העולם מחדש. היו לנו תקציבים והתחלנו לצאת איתם. בפעם הראשונה יצאנו לפסטיבל סרטים בבננה ביץ'. פשוט לקחנו אותם לים. היו שם אנשים שמעולם לא ראו את הים. כשחזרנו בלילה באוטובוס, אחד המטופלים ראה את האורות שנמרחים דרך השמשה והתרגש מזה כל כך. אנחנו כבר לא שמים לב בכלל לדברים האלה, אבל בשבילו זו הייתה חוויה ראשונית כמו של ילד. תחילת העבודה איתם הייתה מאוד מרגשת".

 

עבור איגור, הגיבור הנוסף של שני הסרטים, הצילומים הציפו מחדש את החלום הגדול שלו להפוך לראפר. "לא יכולתי להגשים את החלום שלי", הוא אומר, "המצב הבריאותי לא איפשר לי. אני חולה נורא, סובל מחרדות. עוד לפני שאבחנו אצלי את הסכיזופרניה בגיל 17 הייתי מדבר בראש בלי הפסקה. כשהבנתי שאני צריך להפסיק עם זה, התחלתי לקחת סמים. לא יכולתי ללמוד, הייתי סגור וביישן, לא הייתי מדבר עם אף אחד. היו צוחקים עליי ואומרים שאני הולך עקום ולא יודע לדבר. הייתי בן 10 כשהתחלתי לגנוב. הייתי גונב וכותב שירי ראפ. החברים שהייתי גונב איתם זרקו אותי לכלבים. כנראה לא מצא חן בעיניהם שנהייתי יותר פתוח וחוצפן, בסוף הם הלשינו עליי למשטרה".

 

הכל התחיל מחלום צנוע

 

בהמשך דרכה של מחלקת ברוש יזמה ארדון סדנת משחק לדיירי המחלקה. הסדנה התקיימה בשנים 2010־2013. בסיומה של הסדנה נולד הסרט העלילתי הקצר "איפה שנגמרים השמים" בכיכובם של דיירי המחלקה ובבימויים של ג'קי ברמן וגלעד כהן. "הסרט התחיל מחלום צנוע שלנו", מספרת ארדון. "חשבנו על קבוצת דרמה ומשחק שתהיה טיפולית. מה שקרה בהמשך זה שהחלום שלנו גדל ביחד איתם. עם הזמן הם התחילו להאמין בעצמם. כחלק מהתהליכים בקבוצה התחלנו לדבר על תקוות וחלומות. בהתחלה היה להם מאוד קשה, חוץ מאיגור שהיה לו חלום להפוך לראפר — חלום שבלעדיו הוא לא היה שורד. לשאר חברי הקבוצה היה קשה מאוד לדבר על חלומות. אחרי עשרות שנים של אשפוזים, משהו בזהות שלהם נמחק. כל מה שיש לאדם זה זהות של אדם חולה. אחרי זמן נוצר דיון מעמיק, והמטופלים התחילו להיזכר בחלומות. אבנר נזכר שלפני שהוא התאשפז הוא אהד את קבוצת הכדורגל של הכח רמת־גן. הוא העריץ כוכבי עבר שכבר נשכחו קצת, אבל בשבילו בראש הם עד היום הכוכבים. הוא אמר לי שהחלום שלו זה לפגוש אותם, והצלחנו להפגיש אותו עם חלק מהם. אחר כך הוא אמר שהחלום שלו הוא להיות בן חורין".

 

שאלתי אותו מה הכוונה להיות בן חורין, והוא אמר: "שאני אוכל לעבור את השער, לקנות סיגריות מבלי להיעצר ולחזור. לאבנר יש המון טקסים בדרך. אנחנו מדברים על הליכה של שתי דקות לפיצוצייה, אבל בשבילו זה יכול היה לקחת יום שלם. יש לו המון טקסים, למשל סביב המאבטחים. אם הם שורקים, או מרימים את היד, הוא צריך לעצור ולעשות כל מיני תנועות, וכל מה שהוא רצה זה להיות כמו כולם — לצאת לקנות סיגריות ולחזור. לחלום שלו יש מניעים רגשיים עמוקים, אבל הוא כבול".

 

העבודה על הסרט הקצר הולידה גם את הסרט הדוקומנטרי "מחלקה פתוחה", בבימויים של עידו גלס ויואב קליינמן ובהפקתו של יהלי גת. "יש לנו חבר משותף שהיה סאונדמן בסרט הקצר. יום אחד נפגשנו, והוא הראה לנו תמונות מהצילומים. הסתכלנו אחד על השני והיה לנו ברור שיש פה סיפור מדהים. פנינו להנהלת בית החולים, והם אישרו לנו לתעד את מהלך עשיית הסרט. הכרנו אותם במהלך החזרות והתחלנו לצלם", מספר גלס. "עקבנו אחרי שלוש דמויות - איגור, פרחי ואבנר. תיעדנו את ימי הצילום של הסרט ואת מה שקורה ברגע שהאורות כבים. איך המציאות שלהם נראית. אני זוכר היטב את המפגש הראשון עם אבנר. אתה זוכר?" הוא פונה אליו, "ראיתי אותך בהפסקה ושאלת אותי, 'תגיד, אתה הגשמת את החיים שלך?'. השאלה הזאת הממה אותי. אף אחד אף פעם לא שאל אותי שאלה כזאת, ומה זה אומר להגשים את החיים שלי. אבנר אמר לי, 'אני לא הגשמתי את החיים שלי, אבל מעניין אותי לדעת איך אנשים בחוץ חיים'. זה היה רגע שלימד אותי מה זה הקיפאון בזמן — איך כל התקוות והמאוויים של המאושפזים כאן קפאו".

 

מאז שהסתיימו צילומי הסרט איגור עבר להתגורר בהוסטל ומשם עבר לדיור מוגן. "אני כבר שלוש שנים עובד כעוזר טבח במלון הילטון, זה מקום טוב מאוד עבורי", הוא מספר. אבנר עבר למגורים טיפוליים ברעננה. יוסף פרחי, שגם מככב בסרט, נפטר עוד במהלך הצילומים ממחלת הסרטן. "אם בסוף הסרט", אומר הבמאי גלס, "יאהבו את איגור ואבנר ופרחי — עשינו את שלנו". •