טופ 5: מעניקי המדליות האולטימטיביים

לרוב הכבוד העצום של הענקת המדליות מופקד בידי עסקני ספורט ופוליטקאים שמוציאים את העוקץ מהרגע המקודש. החלטנו להפקיע את העניין מידיהם ולהעבירו למי שיידע להעריך את הכבוד

טקס הענקת המדליות הוא אירוע השיא של כל יום תחרויות באולימפיאדה והרגע אליו מתאמנים הספורטאים במשך ארבע שנים. לרוב הכבוד העצום של הענקת המדליה מופקד בידיהם של כל מיני עסקני ספורט ופוליטיקאים, שמוציאים חלק מהעוקץ של הרגע הכמעט מקודש. החלטנו לתת לעצמנו את הזכות להפקיע את העניין מידיהם הלא בטוחות ולהעבירם למי שידעו להעריך את הכבוד, שעשו משהו עבורו או מסמלים משהו מהרוח האולימפית שאנחנו כל כך אוהבים.

 

1. אריק איינשטיין. נדמה שאין בעולם הזה חובב ספורט גדול יותר ממי שנחשב לגדול הזמר הישראלי בכל הזמנים. הוא היה אלוף ישראל לנוער בקפיצה לגובה וגם כשעבר לעסקי הבידור, הספורט נשאר שם – הסודני בחידון התנ"ך תוצרת ''לול'' היה גם מתאגרף, שנרתם לקרב בכל סיום סיבוב בחידון ("מה הוא קופייץ"?), המאמן של מוחמד רססיה, המתחרה המרוקני באליפות העולם ביריקה למרחק, שלא הצליח למנוע מחניכו לירוק לכיוון הקהל שקילל אותו ("כבלים") וכמובן אינספור שירים על ספורט, טורים בעיתונים ושיחות לכתבים באמצע הלילה. אבל יש בעיה אחת שיהיה קשה לפתור – להשיבו מן המתים ולגרום לו להופיע בפומבי תהיה משימה קלה לעומת הניסיון להזיז אותו ממסך הטלוויזיה בזמן שמשודרת אולימפיאדה. זו כבר משימה בלתי אפשרית.

 

 

2. אריק מוסמבאני. תחרויות השחייה באולימפיאדת סידני 2000 נחשבות למוצלחות והצמודות בהיסטוריה של הענף ובכל זאת, מי שזכור יותר מכל מאותם משחקים הוא דווקא מי שסיים אחרון. מי שכמעט ולא סיים את המשחה שלו – אריק מוסמבני מגינאה המשוונית.

 

שני השחיינים שהיו אמורים לשחות לצידו פסלו והוא יצא למשחה מוקדמות 100 מטר חופשי לבדו. בחלוף 1:52, הזמן האיטי ביותר בתולדות המשחקים, הוא נגע בקיר, לא לפני שעלה חשש אמיתי לטביעתו. יותר מדקה פחות מהשיא העולמי. ב-1922 היה ג'וני וייסמילר (שהיה גם הראשון לגלם את טרזן) הראשון לרדת מדקה במרחק הזה.

 

ובכל זאת, וסלחו לי על המליצות, אבל יותר מאוסיין בולט, מרק ספיץ או קרל לואיס, השחיין מגינאה המשוונית מסמל את הרוח האמיתית של האולימפיאדה. לקראת ריו, יותר ממחצית המשלחת הרוסית נפסלת בגלל סמים ולכו תדעו מה רץ בוורידים של ספורטאים אחרים. בא מישהו שבקושי יודע לשחות - ומתחרה רק לשם התחרות. בלי שום עזר טקטי. מוסמבאני הוא ספורטאי אמיתי שראוי להעניק מדליות לספורטאים אחרים. ותכל'ס, זה גם הסיכוי היחיד שלו לראות מדליה מקרוב.

  

3. ליונל מסי. גם מסי הוא ספורטאי ענק, אבל כשזה מגיע לגאווה לאומית הוא מפשל פעם אחרי פעם (אם כי במשחקים האולימפיים, הפרעוש זכה עם ארגנטינה בזהב בבייג'ינג). אולימפיאדה, מעבר להיותה פסגת הספורט והרוח הספורטיבית, היא גם חגיגה לאומית (ולעיתים אף לאומנית). מסי באמת רוצה להצליח עם נבחרת ארגנטינה, מעטים הספורטאים בעולם שכל כך רוצים לייצג את מדינתם בכבוד, כמו מסי. באולימפיאדה הוא לא ישחק, אז לפחות ניתן לו את הכבוד לפרגן לספורטאים אחרים, רצוי ממדיתנו. מסי, אגב, יעניק רק את מדליית הארד. את הכסף הוא בטח לא מסוגל לראות ואת הזהב הוא כבר ימצא דרך להפיל, להרוס ואולי לשבור. כמו שהוא תמיד עושה כשהיא כבר נמצאת קרובה לידיו.

 

 

4. רוברטו בניני. אם שר ישראלי לא קופץ על הפודיום בהתרגשות, הטקסים הללו הם לרוב מעונבים כל כך, כאילו מדובר בטקס הענקת פרס נובל להלכות ע"ש חנה בבלי. אבל ספורט הוא בסופו של דבר לא עניין של חיים ומוות. הוא כיף גדול וככה צריך לחגוג אותו. הבמאי האיטלקי הגאון שלא פחד לדלג מעל כיסאות ועל ראשי המשתתפים בטקס האוסקר ואח"כ גם לספר לכל הנשים באולם שהוא רוצה לעשות איתן אהבה, הוא בדיוק הליצן הדרוש כדי להדליק קצת את האירוע הזה. ואז אולי גם פחות ישימו לב לשר הישראלי שקפץ על הפודיום.

 

5. אמייה טגה. ישראל היא מדינה שמאוד אוהבת סמלים. רובנו מתרגשים כשרואים דגל מתנופף ובוכים כששומעים את ההמנון. כשהכדורגלן המיוחד הזה עלה למשחק כדורגל עם חולצה שמבטאת זעקה ותסכול, מיהרו להעניש אותו. הוא הגיב בדרכו המקסימה. אם יזכה לכבוד הגדול הזה, יהפוך טגה לסמל, בארץ ובעולם. כי למרות שהאיש החזק בעולם הוא שחור, עדיין יורים ברחובות ארצו בשחורים בלי שום סיבה מוצדקת. אולימפיאדה היא חגיגה של שוויון ואחווה וטגה יכולה לקבל אחלה במה להוכיח זאת. וגם כדי לקדם את המאבק הישראלי שלו ושל כולנו. ואם בוועד האולימפי ינהגו כמו בהתאחדות לכדורגל שלנו ויקנסו אותו, הוא ישלוף שקיות עם פי עשר מטבעות של סנט ויחייך חיוך גדול.