עיצורים ומעצורים

אנדד אלדן מנפץ את העברית ומפנה מקום לגמגום השבור של האבל על בתו

אנדד אלדן חגג לפני כשבועיים יום הולדת 92, והנה יש לו ספר חדש, 'שש שעת שחר'. לכאורה זוהי סיבה נוספת לחגיגה, אלא שנסיבות כתיבתו של הספר החדש קשות ומרות במיוחד, שכן כל שיריו מוקדשים לבתו של המשורר, לירז גל אלדן, ממייסדות טכניקת הטיפול האלטרנטיבית טאותרפיה בישראל, שמתה לפני כשבע שנים ממחלה.

 

שם הספר מדגים את סגנון הכתיבה הייחודי של אלדן, המבוסס על היפוך הסדר המקובל בין צליל ומשמעות. צלילי המילים שהוא משתמש בהן מודגשים מאוד, כמו השי"ן שמלחששת או שורקת ארבע פעמים ב"שש שעת שחר", ואילו המשמעויות מתערפלות ומסתבכות ולפעמים אף ננעלות בתבניות חידתיות, קשות מאוד לפענוח. המפגש בין שירת אבל לבין פואטיקה ייחודית כל כך מעלה מיד סדרה של שאלות מרתקות. מעניין לבחון איך שירת קינה ונחמה - שיריו של אב המקונן על בתו, ובה בעת משתדל בכל כוחו לנחם את עצמו ואת רעייתו על האסון - מתעצבת אצל משורר שמפרק את השפה לצליליה כדי להרכיב מהצלילים האלה לחשושים או שריקות מסתוריות. האם אפשר ללחשש או לשרוק שירי קינה ונחמה?

 

ראשית כדאי להבהיר שלא רק היחס בין צליל ומשמעות חשוב אצל אלדן אלא גם - ואולי בעיקר - היחס בין רצף וקיטוע. לאלדן יש נטייה להדגיש את המקומות שבהם השיר נקטע או נעצר על חשבון מה שמאפשר לו להתחבר ולנוע הלאה: הוא מדגיש את האות הבודדת על חשבון המילה, את העיצור על חשבון התנועה, ואת המילה כייצור בודד ועצמאי - כערך מילוני או ככוח מאגי - על חשבון נכונותה להתחבר למילים אחרות כדי ליצור משפטים שמשמעותם מוסדרת וגלויה. המחויבות הזאת לעיצור ולמעצור חושפת את החשיבות העצומה שאלדן מייחס לעיצורים ולמעצורים לא רק בשפה אלא גם מעבר לה: הן למעצור הקטן המכונה "חידה" והן למעצור הגדול מכולם, זה שמכונה "מוות".

 

כך שהשאלה שניסחתי קודם - איך אפשר ללחשש או לשרוק שירי קינה ונחמה - היא לא מדויקת, שכן השאלה היא בעצם הפוכה: איך בכלל אפשר לעשות את זה אחרת. מותו של אדם אהוב עוצר את העולם, קוטע ואפילו מנפץ אותו, הופך אותו לחידה שאיבדה את פתרונה - ואף על פי כן העולם והשפה ממשיכים לנוע, לייצר עוד ועוד אירועים ומשמעויות, כאילו המת לא מת, כאילו העולם לא חרב.

 

כיצד נוכל לתת לאבל ביטוי אם לא נתעקש ללכת בכיוון ההפוך, לקטוע את הרצף הלשוני, להדגיש שוב ושוב את העיצורים והמעצורים ולנפץ את השפה עד ליסודותיה הבלתי מתחברים? וכיצד נוכל להתנחם אם לא נאפשר לעיצורים ולמעצורים האלה ללחשש ולשרוק את מה שרצף האירועים והמשמעויות מכחיש ומחמיץ: את העובדה שהאהוב עדיין חי בכל יופיו החד־פעמי, ולכן הוא מדבר אלינו בכל עיצור, בכל מילה, בכל שיר, ולו בזיכרוננו? וזה בדיוק מה שאלדן מנסה לעשות בכל אחד משירי ספרו החדש, שיש בהם עוצמה יוצאת דופן. לנפץ את העברית כדי לפנות מקום לגמגום השבור של השכול.

 

שש שעת שחר: שירים ללירז // אנדד אלדן - הקיבוץ המאוחד - 61 עמודים

 

לציֵר צערה

  

בִּרְצוֹתִי לְהִצְטַיֵּר לְצַד צֵל צַיָּרֵי יְצִירָתִי

 

לְצַיֵּר צַעֲרָהּ שֶׁעוֹצֶרֶת שֶׁאָצוּר בָּהּ צְעִירָה

 

מִמֶּנִּי מוֹנָה נְהָמוֹת בְּאֵין נֶחָמוֹת בְּמוֹת בִּתִּי

 

אֵיזֶה רָז נֶאֱרֹז לְזָרֵז זֶרֶם לְזַמֵּר זֶה לְזֶה אַזְכָּרָה

 

הַנִּתָּן לָתֵת מַתָּת מְטַהֵר מַטֶּה שֶׁלֹּא מֵמִית

 

זוֹ הַבַּת זוּג נִגְזַר בְּרֹגֶז לֹא לְהַגְזִים לְזַגֵּג אֶת שֶׁנָּגוֹז

 

בִּגְנִיזַת הַזָּהָב עֲזוּבִים בֵּין זְאֵבִים לִזְנַב מָזוֹן לְעָמִית

 

קָרַבְתִּי לְאֵם בִּתִּי לְנַגֵּב יְבָבַת גֵּוָהּ

 

לֹא לָתֵת לָהּ לִגְוֹעַ לְגוּפָהּ לִרְגֹּז