"אני אפילו מתעצבנת מהר כמו ישראלית"

קופצת המשולשת חנה מיננקו עלתה מאוקראינה לפני שלוש שנים והפכה מהר מאוד לאחת משלנו: "אני ישראלית באופן טוטאלי. התרבות. המוזיקה. הים. האוכל. החגים. אני עושה קידוש כל שישי". אל תתפלאו אם החיבור הזה ייגמר במדליה

מאז הופעת הבכורה בהלסינקי 1952, המשלחת האולימפית בכחול-לבן זכתה בשבע מדליות שהתחלקו בין אולמות הג'ודו ואתרי המים. רגע לפני טקס הפתיחה בריו (ש', 2:00 לפנות בוקר), אחת המועמדות הבכירות שלנו לעמוד על הפודיום מגיעה דווקא ממלכת הספורט, האתלטיקה.

 

לקופצת המשולשת חנה מיננקו יש ניסיון אולימפי, כשייצגה את אוקראינה לפני ארבע שנים בלונדון וסיימה רביעית, הכי קרוב למדליה שאפשר. אחרי שזכתה בתארים באליפויות העולם ואירופה היא מסומנת כמי שמסוגלת לשים את ישראל על המפה של הענף הכי חשוב באולימפיאדה.

 

מיננקו (26) החלה לייצג את ישראל לפני שלוש שנים בעקבות בן זוגה אנטולי מיננקו, אלוף הארץ לשעבר בקרב-10, וכבר הגיעה לפה מעוטרת בשלל הישגים. הרזומה שלה מדבר בעד עצמו. בגיל 16 זכתה בזהב הראשון שלה במסגרת תחרות בתי ספר בינלאומית בסלוניקי. ב-2007 לקחה כסף באליפות אירופה לנוער בהולנד.

 

בשלוש התחרויות המשמעותיות הבאות סיימה רביעית: באליפות העולם לנוער בפולין (2008), באוניברסיאדה בסין (2011) וכאמור באולימפיאדת לונדון. ב-2013 התחרתה לראשונה כנציגת ישראל וסיימה שישית באליפות העולם ברוסיה. ב-2014 קבעה מיננקו שיא ישראלי בקפיצה לרוחק - 6.52 מטרים, וב-2015 שברה את השיא הישראלי בקפיצה משולשת לא פחות משמונה פעמים, והעמידה אותו על 14.78.

 

באותה שנה, הטובה בקריירה שלה, זכתה גם בארד באליפות אירופה באולם, ולאחר מכן גרפה תואר היסטורי עבור ישראל - מדליית כסף באליפות העולם בסין. אם זה לא מספיק, עוד לפני שהתאוששה מהפציעה הוכתרה כסגנית אלופת אירופה באמסטרדם.

 

 

למשחקים האולימפיים בלונדון הגעת בלי לחץ וסיימת רביעית. הפעם הציפיות ממך הן למדליה.

"כן. בלונדון, כשייצגתי את אוקראינה, הייתי אחת מיני רבים. לא היו ציפיות ממני בגלל שהייתי צעירה. עכשיו אני במצב אחר. אין לי ברירה, אצטרך להתמודד עם זה. אני כבר רגילה ללחץ. אני בכלל לא חושבת על זה".

 

מה היה חסר למדליה?

"בעיקר מזל וניסיון. חגגתי מוקדם מדי ולקחו לי את המדליה (צוחקת) בקפיצה האחרונה. המתחרה שלי פשוט נתנה קפיצה נהדרת וזכתה בארד. הייתי צעירה ואף אחד לא חשב שאגיע רחוק כל כך".

 

באולימפיאדה האחרונה עוד ייצגת את אוקראינה. עד כמה את מרגישה מחוברת לישראל כספורטאית שמביאה כבוד למדינה?

"אני מייצגת את ישראל. רק את ישראל. הזכיות שלי בתחרויות בשלוש השנים האחרונות הן כישראלית לכל דבר. אוקראינה היא ארץ מולדתי ומקום מגורם של הוריי ואחותי. כמובן שיש לי רגש למקום שבו נולדתי, אבל הבית הוא רק ישראל".

 

 

מה הציפיות שלך מעצמך בריו?

"אני אף פעם לא מגיעה לתחרות עם מטרה לקבוע תוצאה מסוימת או להשיג מדליה כזו או אחרת. כמובן ששאיפתו של כל ספורטאי היא זכייה במדליה אולימפית, אך היא לא מנחה אותי כמטרה. המטרה שלי תמיד הייתה ותהיה להגיע לתחרות מוכנה ככל האפשר. לתת את כל מה שיש לי בגוף ובראש, ולקוות שהכל יתחבר פיזית ומנטאלית ביום התחרות. כל מה שחשוב לי זה להיות בריאה ולבצע את מה שאני עושה באימונים על הצד הטוב ביותר".

 

מיננקו לא חששה להביע עמדה ברורה בנוגע להשעיית האתלטים הרוסים שנתפסו משתמשים בחומרים אסורים. "אין לי דעה על רוסיה ספציפית, אלא על הנושא בכללותו", היא מדגישה. "זו ברכה גדולה שמנקים את הסמים מהספורט, כי זו הבעיה הכי גדולה של האתלטים הישרים שמצפים לתחרות הוגנת. כשעומד מולך אתלט מסומם זה ממש־ממש לא פייר".

 

היכן התחלת את צעדייך הראשונים בספורט?

"התחלתי ממש בבית הספר היסודי. הייתי טובה בספורט. רציתי תמיד להתחרות, בעיקר מול בנים. תמיד רציתי לנצח. כשהייתי בת 9 הגיע לבית הספר מאמן אתלטיקה שהבחין בי והזמין אותי לאימון ניסיון. קפיצה משולשת הייתה המקצוע הראשון והיחיד שלי באתלטיקה. מגיל 15 הבנתי שאני טובה בזה ורוצה להמשיך להשתפר ולהתאמן ברצינות".

 

 

למה דווקא קפיצה משולשת?

"אהבתי את המקצוע הזה יותר מריצה והייתי צריכה לבחור בין קפיצה לרוחק לקפיצה משולשת. משולשת יותר התאימה לי כי אני אוהבת את הטכניקה והשילוב של הכוח. זה מתאים למבנה הגוף ולאופי שלי".

 

מה ההבדל בין אוקראינה לישראל בגישה לספורט?

"אני אף פעם לא משווה. אני כאן. בישראל. לא מביטה אחורה. טוב לי כאן עם השקט והתנאים".

 

אפשר לייצר פה אתלטים ברמה שלך או של אלכס אברבוך?

"בוודאי שכן. חייבים מודלים להצלחה אם רוצים להגיע לתוצאות. חשוב גם שהמוסדות ייתנו תקציבים עבור מאמנים וגילוי כישרונות. אתלטיקה היא הרי הבסיס לכל ענף ספורט. אנחנו הספורטאים הרי שגרירים טובים של ישראל בעולם".

 

 

מדוע החלטת להגיע לארץ?

"התאהבתי באנטולי. החלטנו להתחתן ומכיוון שהוא ישראלי שחי ועובד בארץ, זו לא הייתה בכלל שאלה איפה נגור. הלכתי בעקבות האהבה בלי לחשוב על מה אני מוותרת, אלא מתוך אופטימיות. ידעתי שיהיה בסדר. והנה, צדקתי".

 

את מרגישה ישראלית לכל דבר - איך זה בא לידי ביטוי?

"טוטאלית. זה עניין של מנטאליות ושייכות. אני ישראלית עכשיו. השפה, למשל. זה נתן לי המון שאני יודעת עברית. התרבות, המוזיקה שאני אוהבת, הים, האוכל, החגים, השבת, אפילו קידוש ביום שישי אנחנו עושים אצל המשפחה המאמצת שלנו כבר שלוש שנים רצוף. אני אפילו מתעצבנת מהר כמו ישראלית".

 

באיזה כושר את נמצאת אחרי הפציעה?

"הייתי בכושר טוב ובהתקדמות טובה. הפציעה לא החלה מהיום להיום. כאב לי כל הזמן, אבל המשכתי להתאמן ולקפוץ למרות הכאבים. בכיתי למאמן שלי והמשכתי לקפוץ עד שכבר לא יכולתי לדרוך על הרגל. גם באליפות העולם, כשסיימתי שנייה, קפצתי עם כאבים".

 

אז הפציעה מאחורייך או שיש פחד פסיכולוגי?

"המתחרות שלי התאמנו והתחרו בזמן שאני 'ביליתי' את אפריל־יוני בשיקום ובפיזיותרפיה, אבל תירוצים אף פעם לא יגרמו לי לקפוץ רחוק יותר, אז מה הטעם? זה מאחוריי. אני מסתכלת קדימה ושמחה שהביטחון חזר אליי באמסטרדם. מסתבר שהעבודה שלנו – של אלכס המאמן, מאיה הפיזיותרפיסטית והרופא שניתח אותי - נשאה פרי עם מקום שני באירופה".

 

מרגישה תמיכה ברחוב הישראלי?

"מרגישה המון תמיכה, אהבה ופרגון. אנשים יודעים שאני נותנת את המקסימום ורוצה להצליח. אני רואה הרבה פרגון בפייסבוק, בסופרמרקט, בקפה, בכל מקום. זה ממלא לי את הלב ומציף אותי בהרבה רגש".