אוכלים הרבה, בונים פחות

אנחנו במקום השני במערב בצריכת מזון, קונים בלי סוף, אבל משקיעים מעט מדי בבריאות ושרויים בפיגור רציני במספר התחלות הבנייה • וגם: את מה משרת מפעל הפיס

אוגוסט אינו חודש טוב לניתוחים סטטיסטיים ולהתעמקות במספרים. אך רצה המזל, ובאחרונה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פירסמה נתונים חשובים מאוד על הכלכלה ועל החברה בישראל. הנה מבחר מהם, בתוספת דברי הסבר.

 

אוכלים הרבה: ממה מורכב התפריט היומי של הישראלי הממוצע? מה הוא מכניס לקיבתו וכמה? הלמ"ס עונה על השאלות ב"מאזן אספקת מזון" שהופיע השבוע.

 

הישראלי הממוצע צורך — לא תאמינו — 3,700 קלוריות ליום (הלמ"ס משתמשת במונח "עומדות לרשותו 3,700 קלוריות"). שליש ממספר הקלוריות מגיע מלחם וממוצרי דגנים. אנחנו צורכים מהם 133 ק"ג בשנה בממוצע. עוד אנחנו אוכלים 230 ק"ג ירקות, 138 ק"ג פירות, 67 ק"ג בשר (המספקים 11% מצריכת הקלוריות), 194 ליטר חלב ורק 7 ליטר משקאות אלכוהוליים מיובאים.

 

זה טוב? תלוי בנקודת המבט. מצד אחד, מהלוחות של הלמ"ס מתברר כי כמות הקלוריות היומית הנזללת על ידי כל אחד מאיתנו עלתה ב־4.5% בארבע שנים. כך הוספנו משקל מיותר. מצד אחר, כמות השומן הנצרכת ירדה באותה התקופה ב־9%.

 

 

ואיך אנחנו יחסית לעמים אחרים? אכלנים. עם 3,710 קלוריות לנפש ליום, ישראל מדורגת במקום השני (!) במערב, מיד אחרי אוסטריה. אוסטרי ממוצע צורך 3,800 קלוריות ליום. לשם השוואה: הבריטי צורך 3,415 קלוריות ליום, 8% פחות מהישראלי. 3,500 קלוריות ליום זהו בערך הממוצע לנפש במדינות מערב אירופה המפותחות. אפילו האמריקאי מסתפק בפחות, 3,695 קלוריות ליום, אם כי ההבדל לעומתנו זניח. אבל למה לא ניקח דוגמה מהשוודים ונסתפק ב־3,170 קלוריות ליום ו־125 גרם שומן ליום?

 

צריך לאכול פחות.

 

בונים מעט: אין חולק על הצורך להגדיל את מספר הדירות החדשות, כלומר להאיץ את התחלות הבנייה. המינימום הנדרש לאספקת הביקוש הדמוגרפי בלבד — ביקוש הנגזר מהגידול השנתי במשקי הבית — נאמד ב־50 אלף. בתוספת פיגור הנסחב מהעבר, מתקופת הקיפאון בבנייה, נראה שמחירי הדירות לא יתייצבו לפני שהיקף הבנייה החדשה יגיע לכ־50 אלף דירות.

 

הלמ"ס מפרסמת מדי רבע שנה נתונים אמינים על מספר הדירות שבנייתן החלה, מכל הסוגים, בכל המקומות, לכל היעדים ועל ידי כל היזמים. הסדרה המתוקנת פורסמה זה מכבר, ואין בה בשורה.

 

 

הקפיצה הגדולה בהתחלות בנייה קרתה בשנים 2009 עד 2011: מספר הדירות שהתחילו לבנות אז עלה אז מ־32,800 ל־46,600. אבל מ־2011 לא השתנה הרבה בהתחלות הבנייה. תנודות קלות למטה ולמעלה.

 

אלא שהממוצע השנה מטעה. ברבעון הראשון של 2015 התחילו הקבלנים לבנות 12,900 דירות, ומאז צימצמו את הבנייה מרבעון לרבעון, עד שברבעון הראשון של 2016 התחילו לבנות רק 11,800 דירות, 1,000 פחות מלפני שנה, ירידה של 8%! היקף התחלות הבנייה ירד לרמתן הנמוכה מ־2011.

 

כך לא נלחמים ביוקר הדיור. צריך לבנות יותר.

 

חוסכים על בריאות: ישראל מוציאה על בריאות 7.5% מהתוצר המקומי, 87.5 מיליארד שקל בשנה (נכון ל־2014), מדווחת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בפרסום האחרון על ההוצאה הלאומית לבריאות. מי משלם? מי מממן? מס בריאות מהכיס שלנו מממן 24% מההוצאה, 21 מיליארד שקל. תקציב המדינה — המסים ה"רגילים" שלנו — מוסיף עוד 31 מיליארד שקל. היתרון של המימון הציבורי הוא בהיותו פרוגרסיבי, או לפחות פרוגרסיבי־בחלקו. מה שנותר, 33 מיליארד שקל — 38% מסך כל ההוצאה בניכוי תרומות מחו"ל המגיעות ל־2 מיליארד שקל בשנה — אזרחי ישראל מממנים ישירות מכיסם. אלה התשלומים שלנו לרופאים, לניתוחים, לקניית תרופות ולביטוחי בריאות פרטיים משלימים. לא שוויוני.

 

על הנייר ובתיאוריה יש בישראל מערכת בריאות ציבורית מקיפה לכל. בפועל, המערכת הציבורית מספקת רק כ־60% מהביקוש לשירותי הבריאות. את היתר מספקים כוחות השוק החופשי. הרכב ההוצאות והמימון לא השתנה משמעותית זה שמונה שנים.

 

מה מדאיג בנתוניה החדשים של הלמ"ס? ראשית, השיעור הזניח של השקעות, הן במבנים ובציוד רפואי והן ברפואה מונעת. בסך הכל 4% מההוצאה הלאומית השנתית על בריאות. שנית, וזה כאב ראש לאומי משמעותי, ההוצאה לבריאות בישראל נמוכה ביותר בהשוואה למקובל במערב, כאחוז מהתוצר. אנחנו ממוקמים עמוק מתחת למדינות ה־OECD, המקדישות לבריאות 9.5% ויותר מהתוצר הלאומי. הדגש על ה"יותר": בשורה של מדינות אירופה ההוצאה הלאומית לבריאות גדולה מ־10% מהתוצר — שלא להזכיר את ארה"ב, שבה היא מגיעה ל־17.5% מהתוצר.

 

דרך אחרת להשוואה בינלאומית מדרגת את המדינות לפי ההוצאה הלאומית לבריאות לנפש בשערי מטבע המותאמים לכוח הקנייה המקומי היחסי. בדירוג הזה ישראל בזנב. ההוצאה הלאומית לבריאות בארץ, 2,560 דולר לנפש בשנה, נמוכה בשליש עד מחצית מרוב המדינות המערביות המפותחות. למשל: בצרפת, בריטניה, פינלנד ואירלנד, מדינות עם מערכת בריאות ציבורית לכל הדומה לישראלית, ההוצאה לנפש נעה בין 4,500 דולר ל־5,000 דולר לשנה. החלק הפרטי בה לא עולה על רבע.

 

השוני לעומת ישראל משקף גם את הגיל הצעיר יחסית של אוכלוסיית ישראל — ועדיין הפער מדאיג. וככל שנזדקן, ייעשה לבלתי נסבל.

 

קונים בלי הפסקה: האם האזהרות מפני האטה בצמיחה לא היו במקומן? לפי האומדן הראשוני של התוצר לרבעון שני של השנה, התשובה מסתמנת כחיובית. הצמיחה זינקה ל־3.7% בחישוב שנתי. המונח "חישוב שנתי" דורש הבהרה. זהו מונח סטטיסטי תיאורי העונה לשאלה באיזה שיעור יצמח התוצר בשנה אם הקצב של רבעון אחד יימשך ארבעה רבעונים.

 

התוצר לנפש, המדד המקובל לעוצמה כלכלית, עלה בשיעור שנתי של 1.8%. יפה.

 

אז הייתה בהלת שווא? הבה נסתכל על מנועי הצמיחה. בעצם, מנוע אחד: צריכה, צריכה וצריכה. נראה שתושבי המדינה השתכנעו והפנימו את הטענה שמצבם הכלכלי מעולם לא היה טוב יותר — ויצאו לקנות. לצרוך ולקנות. הצריכה הפרטית עלתה בקצב של 9.5%, כמעט שיא היסטורי. הגידול הריאלי בקניות של מוצרים בני־קיימא, אלקטרוניקה ובעיקר מכוניות פרטיות כן שבר שיא והגיע ל־33%. כן, בשליש. הצריכה הציבורית לא פיגרה בהרבה ועלתה ב־8.7%.

 

היבוא עלה ברבעון אחד בשיעור שנתי של 22%, אבל היצוא איכזב וטיפס קלות בלבד. ההשקעות בענפי המשק התאוששו — ושוב, בעיקר ביבוא של כלי רכב כבדים.

 

היה זה אפוא רבעון של חגיגת קניות מטורפת, חגיגה שהזניקה את היבוא וגררה גם עלייה בפעילות הכלכלית כולה. לא מרשם לצמיחה בריאה.

 

לא אויב העם

 

"מבחינתי", אומר עוזי דיין, יו"ר וממלא מקום מנכ"ל מפעל הפיס, "שלא תהיה אף מכונת מזל אחת. אני מוכן לוותר מיד על כל מכונות המזל שלנו. אני בהחלט מודע לבעייתיות בקיומן. רק הבה ניקח בחשבון את ההשלכות. מפעל הפיס מפעיל כיום כחוק 500 מכונות מזל. בשוק ההימורים הלא־חוקיים פועלות 9,500 מכונות כאלה. האם חיסול האופציה החוקית לא ידחוף את רודפי ההימורים אל האופציה הבלתי חוקית? חוששני שכן. ויש עוד בעיה: מכונות המזל מאפשרות למפעל הפיס להעביר מדי שנה לבניית כיתות לימוד וליעדים חברתיים ברשויות המקומיות כ־600 מיליון שקל. מישהו יצטרך לפצות את הרשויות, בייחוד החלשות, על הפסד ההכנסה הזה. אבל מובן שאלה בעיותיה של המדינה, לא של מפעל הפיס".

 

מפעל הפיס, מפעל ההגרלות הרשמי והחוקי של ישראל, הפועל מאפריל 2012 במתכונת תאגידית של "חברה לתועלת הציבור", מותקף לאחרונה בחריפות. שר האוצר משה כחלון השתמש כלפיו בביטוי "כסף מלוכלך". על שום מה הכסף שמחלק מפעל הפיס למטרות חברתיות ותרבויות "מלוכלך", אבל הכסף שגובה המדינה תמורת בלו על סיגריות "נקי"? מפעל הפיס מלוכלך, אבל משחקי המזל הסמויים בטלוויזיה נקיים? קטונתי מלהבין.

 

נניח לביטויים מוסרניים. מפעלי הגרלות ממשלתיים, ציבוריים או דומיהם נהוגים בעשרות מדינות. באיגוד ההגרלות האירופי, המקבל לשורותיו רק מפעלי פיס שהם במהותם תאגידים לתועלת הציבור, חברות 77 חברות מעשרות מדינות. כן, גם מדינות סוציאליות מצפון וממרכז אירופה. האיגוד מנפיק תקנות ותקנים מחייבים ומחלק ציונים לכל מפעל הגרלות על פי קנה מידה של אחריות חברתית. מפעל הפיס קיבל על עצמו ב־2013 את העמידה בתקן ומקבל ציון חברתי גבוה. אבל הוא סובל מהיעדר מנכ"ל, אחרי שהמועמדים הקודמים לתפקיד שבחרה ועדת איתור לא הובאו כלל לדיון בדירקטוריון. עוזי דיין ממלא גם את מקומו, מצב "אפשרי אבל בהחלט לא רצוי", לדבריו.

 

הכנסות מפעל הפיס ממכירת כרטיסי הגרלות בשנה מגיעות כעת ל־7 מיליארד שקל. על פי הנחיות האוצר, שהוא הרגולטור של מפעל הפיס, הגוף הממלכתי הנותן את ההיתר לקיומו (היתר חדש בסוף השנה) והגוף המקבל מהמפעל מיליארדי שקלים ליעדים תקציביים מובהקים – 59% מהסכום מחולקים כפרסים וכזכיות. כ־4 מיליארד שקל חוזרים למשתתפי ההגרלות. זהו שיעור קצת גבוה מהמקובל במערב אירופה, כ־56%.

 

למי שייך מפעל הפיס? בעלי מניותיו הם הרשויות המקומיות. בשנים האחרונות נעשו במפעל הפיס צעדים חשובים בשיפור הממשל התאגידי, החל מהפיכתו לחברה לתועלת הציבור ועד להסדרת המכרזים, המינויים, הנהלים וגופי הביקורת. יועץ חיצוני למפעל הפיס אומר: "הם בהחלט עלו על הדרך הנכונה לממשל תאגידי נאות, אבל יש להם עוד מרחק לעבור".

 

לפי הדעה המקובלת, מפעל הפיס רשאי לחלק את הכספים הנותרים לו אחרי הפרסים והזכויות כראות עיניו, כלומר כראות עיני הנהלתו. הדעה שגויה. ועדה המיוחד שהקים השר כחלון לשוק ההגרלות בחנה את הנושא ומצאה בדוח שפורסם החודש כי "ההיתר אשר ניתן מידי כמה שנים על ידי משרד האוצר קובע את ההקצאה הראשונית (של רווחי מפעל הפיס) ומפנה חלקים גדולים מהקצאה לחלוקה על פי אמות מידה הקבועות ב'מורה הדרך' שנקבע על ידי ועדה ציבורית, או לפי הנחיות משרד האוצר והחינוך". אם נפשט ונתרגם למספרים את העברית הגרועה של הדוח, נראה שמתוך עודף לחלוקה של 1.8 מיליארד שקל ניתנת למפעל הפיס עצמו גמישות בהקצאה של כ־140 מיליון שקל בלבד, ואף זאת תחת עינן הפקוחה של ועדות ציבוריות כמו ועדת פרס ספיר לספרות ומינהלת קרן לנדאו למלגות סופרים וחוקרים. רבים וטובים נהנו מכסף "מלוכלך" זה.

 

למי הולכים 1.8 מיליארד שקל, הרווח הנקי לחלוקה? 46.25% מהסכום מקבלות רשויות מקומיות לפי מפתח שקבעו בעבר ועדות מומחים, והאמור להתעדכן בקרוב. הרשויות משתמשות בכסף לפרויקטים חברתיים שלא היו ממומנים על ידי העברות מתקציב המדינה. עוד 46.25% משמשים למימון בניית כיתות לימוד בבתי ספר ברשויות מקומיות מוחלשות, לרבות במגזר המיעוטים. רבבות של כיתות לימוד נבנו ב"כסף מלוכלך". 7.5% הנותרים מממנים, כאמור, קידום ספרות, אמנות ותרבות.

 

מעורבות האוצר בהקצאת כספי ההגרלות בארץ הרבה יותר עמוקה מהמקובל. תאגיד ההגרלות הבריטי קמלוט, שיש מידה של דמיון בינו למפעל הפיס, רשאי להוציא ל"מטרות טובות", ליעדים חברתיים ותרבותיים, את מלוא העודף הנותר בידיו אחרי הפרסים והזכויות בלי שלמשרד האוצר הבריטי ו/או ממשלת בריטניה יש זכות התערבות בנושא. ההכוונה והתיעדוף מסורים בידי מועצות ציבוריות. מחזור המכירות של קמלוט מתקרב ל־7.3 מיליארד ליש"ט, חמישית ממנו מהגרלות באינטרנט.

 

הוועדה מטעם האוצר המליצה להטיל על מפעל הפיס מגבלות כלכליות וניהוליות, ביניהן להקטין מאוד את העמלות לסוכנים ולמשווקים, לצמצם את עלויות הניהול (1% מהמחזור), לעשות שימוש שקוף ומושכל יותר בעודפי המזומנים הגדולים במאזן מפעל הפיס (מעל לשני מיליארד שקל) ולבטל כליל את מכונות המזל. לפי פיזורן הגיאוגרפי וניתוח ההכנסות מהן, מכונות המזל פופולריות דווקא בקרב מעמד הביניים, ולא בקצוות העניים והעשירים של האוכלוסייה. במקום לחסלן, עדיף לייבא ארצה את השיטה הסקנדינבית, המתבססת על זיהוי אישי של כל מהמר באמצעות כרטיס מיוחד, מוגבל בסכום. הטכנולוגיה מאפשרת שליטה מלאה על הענף הזה בתנאי שהוא חוקי ומפוקח.

 

הוועדה מרבה לכנות את מפעל הפיס "מונופול". אכן מונופול הוא, כי כך רצה המחוקק. אך לצידו פורח שוק ההימורים החוקיים בספורט ומתחתיו ענף משחקי המזל הבלתי חוקיים, הנאמד ב־10 מיליארד שקל בשנה. ולמשטרת ישראל חסרים האמצעים הנחוצים לחסלו.

 

אפשר לסגור כליל את מפעל הפיס ולהעלות מסים כדי להוסיף 1.8 מיליארד שקל לשנה לתקציב המדינה. איני מכיר המלצה כזאת. אני כן מכיר המלצות שמשמעותן חיסול הדרגתי של כל מקורות המימון הציבוריים שאינם בשליטה, הכוונה וכפיפה מוחלטת לאוצר. כישראלי החפץ בקיומה של חברה אזרחית לא פוליטית ובשימור משאבים למימון מטרות חשובות שהפוליטיקאים עשויים להזניח — כמו קידום תרבות וספרות — אני חושש משליחת היד האלימה של האוצר אל מלוא קופת מפעל הפיס.

 

כמה נוח, פופולרי ותקין פוליטית להכות במפעל הפיס. אמת, צמיחתו בעשור שחלף הייתה מואצת – לטעמי, כמו לטעם רבים, מואצת מדי — אבל הוא לא הגורם להיותה של ישראל המדינה המובילה במערב בשיעורי העוני. המדיניות הכלכלית־החברתית של הממשלות אשמה בכך.