נולדתי בארץ, וגדלתי בה, ובשנים הספורות שבהן חייתי במדינה אחרת לא הפסקתי לומר, בעיקר לעצמי, עד כמה אני מתגעגעת למקום שבתבנית הנוף שלו עוצבתי. ובכל זאת, הארץ הזו היא מולדתי הזמנית, ואני נוטשת אותה לעתים תכופות בנפשי, בפנטסיות שלי, ומהגרת רוחנית למקומות תובעניים פחות.
הירידה הזו שלי מן הארץ אינה קשורה כלל לניסיון להגשים חלום חומרני, ואינה נובעת מחיבתי העמוקה לתרבויות אחרות, אלא היא תוצאה של התחשבנות בלתי פוסקת עם המקום היחיד עלי אדמות הראוי בעיני לתואר בית. התחשבנות שמקורה כנראה באכפתיות גדולה, במצוקה, בתסכול ובכאב, אבל היא מתבטאת בניסיונות אינסופיים לפתח את האדישות המושלמת. לא לקרוא עיתונים, לא לשמוע חדשות, חלילה לא לצפות בתשדירי הבחירות, סירוב עיקש לדון בעניינים פוליטיים והרהורים חוזרים באפשרות שלא לממש את זכויותיי האזרחיות בקלפי. הניסיונות האלה, ההגירה אל תוך הבועה הפנימית, המוגנת על ידי הספק האונטולוגי, הספק בעצם קיומה של החברה הישראלית, אינם מצליחים לאורך זמן, אבל הם משמשים מקור נחמה, כזה שזקוק לו כל ילד שהבית שבו הוא גדל לא תמיד מבטיח להיות גם מבצרו.
גם לי הראו בשיעור מולדת חצב, גם עבורי העברית היא שפת החלום, המחשבה, ההזיה והאהבה, ומעולם לא הילכתי בשבילי הארץ בתחושת זרות, אבל כמה יותר קל היה לחוש חיבה וערגה אל כל אלה מרחוק, בלונדון המעורפלת, שגם כשמהדורות החדשות שלה מלאו בידיעות קשות לעיכול הן לא תבעו ממני מעורבות רגשית, לא הביאו אותי להתחבטויות מוסריות ולא עוררו תחושות של אין אונים. להורים שלי היה ברור תמיד כי המקום הזה, שבבנייתו הם לקחו חלק, הוא המולדת האחת שלהם. מה הסיבה שלי ולרבים מחברי חסרה תחושה דומה? כיצד קורה שגם אנשים שיש בידם להשפיע על ההתרחשויות ויומם גדוש בעשייה, מרימים ידיים, בתוך תוכם? האם אנחנו מחפשים את כסא המפלט כדי שלא להתמודד עם הכעס הנובע מן המרחק שבין המדינה שחונכנו להאמין שאנו חיים בה, לבין זו שבה אנחנו מתעוררים מדי בוקר?
הירידה הרוחנית הזו מן הארץ אינה מעשה של הפגת עוצמה. להפך, היא מעלה תחושה של פליטות, של זמניות, של ארעיות, והיא מתעוררת בתגובה לסוגים שונים של אירועים נפוצים: גילויי אלימות, גזענות, איוולת פוליטית, שחיתות, דורסנות, אטימות לב. ירי בילדים בשטחים, פסקי דין תמוהים במשפטים של רוצחים, גופה נוספת של אישה שנרצחה על ידי בן זוגה, דו"ח העוני, האפשרות שאריאל שרון ייבחר לראשות הממשלה. גם אחרי חמישים שנות בנייתה של חברה ישראלית חדשה, אלה ועניינים פעוטים יותר, אינם רק מעוררים דאגה, הם מפעילים מיד את מתג הניתוק, חוסר השייכות, או במלים פשוטות: הייאוש.