שלמה בראבא: "השכנה ביצעה בי מעשים מגונים בגיל שש"

החיים כילד בכור להורים ניצולי שואה, החרדות והפחדים ששיתקו אותו, הגירושין הכפולים, המשברים, האמונה שגילה בדרך והאושר הגדול אליו הגיע בגיל השלישי. השחקן שלמה בראבא הסיר מעליו בשנה האחרונה את כל המסכות ועלה לבמה, לראשונה, במופע יחיד המבוסס על חייו

אתם מכירים אותו כיאצק מ"זהו זה" בשנות ה-80, כמדובב של בנץ ברחוב סומסום, כמנחה בטלוויזיה וכשחקן תיאטרון וקולנוע מצליח. על חייו המורכבים לא הרבה יודעים, כי הוא העדיף להסתיר אותם עמוק בדמויות שאותן גילם. זה כשנה מריץ שלמה בראבא, לראשונה בחייו, מופע יחיד, חושפני והומוריסטי בשם "בראבא - מופע יחיד". בשבת האחרונה הוא הופיע בעיר בה גדל - נתניה - וחשף בפני הקהל את פסיפס חייו.

 

• בראבא: פשוט, וירטואוזי וחודר ללב
• שלמה בראבא: "ארץ נהדרת זה משחק ילדים"

 

 

בראבא (66) מתגורר ברמת אביב עם בת זוגו החדשה, שמר גאון, שכתבה איתו את המופע וגם ערכה וביימה אותו. הוא אב לשני ילדים בוגרים (עידו, 30, דרור, 27) ולתינוקת בת שנה וחצי, שי-אמיליה. בראיון הנוכחי הוא אוסף את כל פיסות חייו לתמונה אחת שלמה ומודה, כי בגילו הגיע אל הנחלה, מאושר מתמיד ושלם עם עצמו. את הציניות הותיר, לדבריו, מאחור, והתאהב עד כלות בפשטות החיים. 2,000 מילה עם הקומיקאי שלעולם לא מפסיק להפתיע.

 

חדרה

"נולדתי בחדרה בשנת 1950. שלג ירד באותו היום בכל הארץ. זו הייתה הפעם הראשונה שזה קרה מאז ומעולם. רב אחד אמר לי שיש לזה משמעות, אבל צריך לשאול את מוני (מושונוב) מה זה אומר בגימטריה".

 

נתניה

"גדלתי בשכונת אפרים בנתניה ולמדתי בבית הספר היסודי 'שורשים'. הייתי ילד ותלמיד טוב, אבל בער בי המורד שחיפש ביטוי. ליד בית הספר היה שדה קוצים אינסופי. בכיתה א' עלה לי לראש שאם אשליך גפרור לשדה, אדליק את כל העולם. הרעיון שאני יכול לשרוף את כדור הארץ לא הרפה ממני. בשנת 1958, בגיל שמונה, לקחתי יום אחד קופסת גפרורים לבית הספר, וכשאף אחד לא ראה, זרקתי גפרור לשדה הקוצים. אני זוכר את הרעש של האש שמתפשטת. ברחתי הביתה. עליתי על גג המחסן וראיתי את העיירה בוערת. אני הקורבן הפכתי לשליט העולם. הייתה בי תחושת אימה וסיפוק. היה לי ברור שיירו בי, אבל גם הייתה בי תחושת ניצחון. מכבי אש הגיעו. למזלי, האש רק ליחכה את קירות בית הספר. נשרפו כמה דונמים של קוצים, אבל לא היו אבידות בנפש. ככה חגגתי עשור למדינת ישראל.

 

"בתקופת הנעורים הייתי תלמיד מצטיין, אלוף נתניה בקפיצה למרחק בכיתה ה', ראש מועצת התלמידים בתיכון תלמה ילין בגבעתיים, ילד טוב, אבל גם מורד. הייתי הפרא אדם של נתניה. זה היה גיל ללא מורא ועשיתי מתיחות בכל העיר. בגיל 15, למשל, כשהתחילה לפעול בישראל טלוויזיה בשחור-לבן, הסתובבתי עם כאילו מצלמה, ודבל'ה גליקמן, שגדל איתי, החזיק כאילו מיקרופון, ושאלנו אנשים בתחנה המרכזית בנתניה מה הם חושבים על הפלת המיגים הרוסיים, אירוע שקרה אז. עצרנו אוטובוסים, וכל התחנה המרכזית נתקעה. היו פקקי תנועה בכל האזור. הגיע מפקד המשטרה המקומית כדי לעצור אותי ואמרתי לו שאני אלשין עליו לחיים יבין. הוא נתן לי ללכת".

 

חוויה מינית ראשונה

"בגיל שש השכנה הרוסייה שהייתה גדולה ממני בשנתיים, הייתה לוקחת אותי למחסן כלי העבודה, מושיבה אותי על רצפת הבטון ומבצעת בי מעשים מגונים. זה נמשך שנתיים. יכולתי לתבוע אותה, אבל במחשבה שנייה אני מעדיף לחזור שוב על החוויה. 50 שנה יותר מאוחר, ב'שבעה' על אבא שלי, הרוסייה הגיעה לנחם וטראח - קיבלתי זקפה נוראית. רציתי לרוץ איתה למחסן, אבל הוא הפך למגדל דירות".

 

אמא ואבא

"אבא יצחק היה מזכיר איגוד הבייגלה והעוגיות בהסתדרות, איש שמח, לא שיפוטי, ליצן מגודל שהשתכר בחתונות וגם גיבור הקרב בסג'רה. הוא נשאר אחרון בקרב מול 200 ערבים. מרוב פחד וחוסר אונים הוא נעמד מולם ושר להם שיר, שהיה שר לי אחר כך כשיר ערש: 'הירח הוא בליל, השמש היא ביום. אתחתן עם אביגיל עוד לפני פריצת שלום. היי למה? למה? למה? אל תשאלה, אל תשאל. למה אימא לא חלמה שאני חייל?'.

"אבי רצה להיות שחקן והחליט שאני אהיה שחקן. הוא הציל את חיי. הוא ידע מה מתאים לבן שלו למרות שבשנות ה-50 לרצות שהבן שלך יהיה שחקן זה היה כמו לרצות שיהיה לך בית בושת בתאילנד.

"אימא הדה הייתה עקרת בית, המשרתת של המשפחה. ניצולת שואה, קדושת שואה, שהקריבה את עצמה למען המשפחה. חיבוקים, אהבה ורגש זה היה בזבוז זמן מבחינתה, כשבזמן הזה אפשר לעשות כמה שניצלים. לא חבל? גדלתי בתחושה שאסור להרגיז את אימא כי היא סבלה מספיק".

 

שזיפים

"אמא שלי אספה גרוש ועוד גרוש. ביום שישי בשעה ארבע היא הייתה הולכת לשוק ואוספת את השאריות שכולם זורקים. היא אגרה כל הזמן. היא אספה שזיפים מהעצים ושמרה אותם בקופסאות שימורים. הייתי אוכל שזיפים בבוקר, בצהרים ובערב ולוקח אותם גם לבית הספר בפחית של נס קפה. כשהיא הייתה על ערש דוויי היא אספה אותנו ואמרה לנו: שלא תעזו לתת את קופסאות השזיפים. כשהיא נפטרה, מצאנו במחסן 2,647 קופסאות שימורי שזיפים. במסגרת המרד באימא שלי חילקתי את כל הקופסאות".

 

ילד בכור

"אני הילד הבכור, אחיהם של אסתי ומרים. להיות בן בכור זה אסון, מכת בכורות. מה זה בעצם בן בכור? זה ילד בהרצה, חזרה כללית לקראת הילד השני. טיוטה, סקיצה. ילדים בכורים היו צריכים לקבל מהמדינה הקלות במסים, פטור ממע"מ, וילה במעלה אדומים ותו נכה רגשית על האוטו".

 

המופע

"במופע הזה אני מוריד בפעם הראשונה את המסכות ואומר: 'אני שלמה'. כל החיים התחבאתי מאחורי דמויות, מסיכות ותפקידים בהצגות. התחפשתי כאילו למשוגע כדי שלא ייראו את שלמה האמיתי, כי חשבתי שאני לא שווה, לא מעניין ולא מגיע לי. גם שמרתי בקנאות על חיי הפרטיים. זו הפעם הראשונה שאני מתפשט ומספר את כל האמת. דווקא האמת מצחיקה יותר מכל המערכונים שעשיתי".

 

הקהל

"אני רוצה לגעת בלבבות, וזה קורה כשאני נחשף במופע ומראה את החולשות שלי. זה יוצר חמימות והזדהות אצל הקהל. לא סתם צחקנו וכשהגענו לחניון כבר שכחנו הכול. התקשורת שאני יוצר עם הקהל זו מתנה. אני הליצן שעומד על ספסל בגן הציבורי, מטיף ואומר דברים באמצעות הומור. בסיום המופע, אני יורד לקהל. הקהל לא הולך הביתה ואנחנו מבלים ביחד עוד שעה קלה. ממש מסיבת מחזור".

 

מפיקים

"מפיקים אמרו לי: 'שלא תעז לדבר במופע על דברים אמיתיים. אף אחד לא מעוניין לשמוע. זו התאבדות כלכלית. תעשה כמו אדיר מילר וקטורזה'. ובסוף, זה המופע הכי מצליח שעשיתי'".

 

כישרון

"זו מתנה מאלוהים. אבא הבחין בזה. אבל כישרון לא מבטיח חיים טובים. למשל, פיטר סלרס היה מוכשר וחי חיים אומללים. לפעמים אנשים מסתנוורים מהכישרון שלהם. אתה רץ מפרס לפרס ומפסיד את החיים".

 

במה

"במה בשבילי זה המפלט, להיות אני, לנוח. זה מקום שאין בו אימא, אין בו דאגות, אין מחשבות על זה שלא מגיע לי. שם הבטריות מתמלאות".

 

יאצק

"נולד ב'זהו זה' כדמות חד פעמית שהיה צריך לאלתר תוך עשר דקות. למדתי שיעורי אקורדיון פרטיים כילד אצל המורה ישראל. היה אקורדיון אחד שעבר מבית לבית. כולם למדו אז אקורדיון. יאצק זה בעצם עוד וריאציה של אבא שלי, שמהווה מקור ל-80 אחוז מהדמויות שלי".

 

 

נישואים

"בפעם הראשונה התחתנתי עם אמריקאית רוחנית שדיברה עם עצים. בפעם השנייה הייתי נשוי לאישה נפלאה מכל הבחינות, אבל היינו שני ילדים מבוהלים. הפכנו את המתנות שקיבלנו לחרדות, לחולשות. נפרדנו בצער גדול אחרי 30 שנה. זוגיות זו עבודת קודש שצריך לטפח יומיום, אחרת היא נשחקת".

 

הרצליה

"גרתי עשר שנים ברחוב הגפן ברמת השרון, עשר שנים ברחוב רבי עקיבא בהרצליה ועוד עשר שנים בנווה ישראל. אהבתי לגור בפרברים. מצד שני, זו טעות נוראית לעזוב את העיר לבית עם חצר ודשא רק בשביל הילדים. צריך קודם לדאוג לעצמך ולזוגיות, כי רק ככה ירוויחו הילדים. לילדים הכי טוב כשההורים שלהם מאושרים".

 

גירושין

"הייתי עשר שנים לבד. הבנתי אז שנישואין זה לא בשבילי. אמרתי לכולם ש'לבד זה הביחד החדש'. זו הייתה הקלה גדולה. פתאום הייתי חופשי. בהיתי בטלוויזיה כל הלילה ואכלתי שוקולדים. לא רציתי זוגיות. הייתי בטראומה מזוגיות. לפני שלוש שנים, אם היו אומרים לי שאני אעשה עוד ילד, זה היה כמו שיגידו לי שאעבור ניתוח לשינוי מין. בשנים האלה התחלתי להתאמן בלשחרר אשמה, שהיא דבר משתק. אשמה זה בזבוז אנרגיה".

 

האוסקר

"כולם רוצים להיות שחקני קולנוע שגרים באחוזה על הים, אבל ראיתי את השחקנים כשהם מגיעים עם הלימוזינות לאוסקר מאושרים ויפים, כשבסוף הטקס הם חוזרים ללימוזינות הרוסים לגמרי. זה היה מצעד הזומבים: גלן קלוז עם הפאה ביד, כשהאיפור נמרח לה על כל הפנים, והמסקרה מהעיניים מגיעה לברכיים. ג'ניפר לופז מדדה, מחזיקה ביד ימין נעל עם עקב שבור וביד שמאל את השתל שיצא מהמקום, כשהבוטוקס מתפזר לה על כל לוס אנג'לס. צעדת המוות ללימוזינות זה האוסקר האמיתי".

 

התפתחות

"בשנים האחרונות אני עושה דברים אחרת. התעוררתי מהדפוסים שחוזרים על עצמם, ההתניות והפתולוגיות. הפסקתי להיות התל אביבי האירוני, הסרקסטי והמיואש, שלועג לכל דבר. הסכמתי להיות הילד התמים שהיה כלוא שם, מתחת למסכות, זה שגנבו לו את הגולות, והוא מאמין שיהיה טוב. שחררתי את הפחד שמשתק אותנו, כי אנחנו פוחדים לחיות ולהיות מאושרים. אמרתי לעצמי די, אני רוצה ליהנות, להיות אני, לא לפחד יותר - כל הקלישאות השחוקות של הזקנים על הספסל, של הניו אייג' האמריקאי המעצבן. האמת פשוטה עד שזה מביך. סתם הסתבכנו. אני מעריך כיום דברים פשוטים. אנשים כל כך דוהרים לקראת הישגים. מתי בפעם האחרונה הם הריחו פרח או ראו שקיעה? אם אתה מתעורר בסוף, זה נס, זה חסד".

 

אמונה

"אבא גמר את היחסים שלו עם אלוהים וירק על בתי כנסת אחרי שהמשפחה שלו נספתה בשואה. לא רק שהוא לא האמין באלוהים, אלא שכל מילה שקשורה לרוח ולדת הייתה מוקצית בשבילו. גידלו אותנו בידיעה שאמונה היא דבר פרימיטיבי, אבל הגישה הזו פנאטית בדיוק כמו הפנאטיות בצד השני. האמונה זה הכוח החזק ביותר בטבע, יותר מכורים גרעיניים. אולי לנשמה כן יש רובד נוסף. אולי אנחנו מחמיצים משהו. אולי יש משהו מעבר, אחרי שהולכים מפה. אני עייף מהמסע החילוני החומרי והריק".

 

דת

"השימוש שעושים בדת, במיוחד בארץ, זה חילול השם. אני לא מצליח להבין איך הרבנים ומנהיגי העדה הדתית, שהם אנשים עם ידע רב, לא קמים וצועקים כאיש אחד נגד המעשים הלא מוסריים שעושים בשם הדת הקיצונים, כמו נוער גבעות. אני לא מבין איך הם לא מונעים מהקיצונים האלה להיכנס לישיבות ולבתי הכנסת".

 

זוגיות מאוחרת

"זה לא היה בתוכנית, אבל אם אתה משאיר את הלב שלך פתוח ומשחרר את הפתולוגיות, אתה מפנה מקום לאפשר לדברים לקרות ואז יכולים לקרות לך נסים. כיום אני חושב שמי שלא מאמין בניסים הוא לא מציאותי. אתה מבין שכל הקלישאות על זה שהחיים מתרחשים ברגע זה - נכונות. המצב החדש שאני נמצא בו, איפשר לי לא לקלקל את הרומן עם שמר. לפי דפוסי העבר, הייתי נבהל וחושש מה יהיה ומה זה אומר. צריך רק לא לתת לשכל להפריע, כי השכל שמנהל אותנו, מחרבן לנו את החיים ומונע מאיתנו ללכת אחרי הלב והחלומות".

 

אושר

"בשנים שבהן הצלחתי והיה נראה כאילו שעשיתי את זה, עם הפרסום, הדירה והמשפחה, לא היה לי טוב בעצם. לא ידעתי לעצור, להיות, לשמוח. אפשר להיות מאושרים רק כשאתה משחרר חלק מהפחדים וההרגלים הישנים וזיוני השכל של 'מה מקובל ומה יגידו'. במשך שנים ביטלתי את עצמי. הפנמתי את אימא שלי לצערי, והייתי הפיליפינית של המשפחה, בניגוד לדימוי שלי. הקרבתי את עצמי למען המשפחה ולקח לי הרבה זמן להשתחרר מהמקום הזה. כיום אני שלם עם עצמי. אני חושב שאני אדם נחמד ושמגיע לי, וזה חידוש מרענן. כמו שאומרת ההיא מ'מעושרות': 'פאן לי, פאן לי'. מה לעשות שפאן לי?".

 

גיל 66

"הגיל מאפשר מטמורפוזה. כל השנים הייתי תל אביבי ציני, לועג לכל דבר כמו רוב החברים שלי. בפרק הזה אני מאפשר לעצמי ליהנות וטוב לי יותר. כיום אני נהנה מדברים פשוטים כמו לשחק עם הילדה, לשרוך נעל, ללכת לסופרמרקט. עברתי סוג של התעוררות במובן הפשוט של להיות שוב ילד. אני כבר לא בז לכלום. אני מאמין לכולם. אני רואה המון ניצול לרעה וגם אני נוצלתי לרעה ועבדו עליי, אבל לא אוותר על האמונה בתום לב. אני נשמע קצת כמו מיסיונר בשקל, אבל אני באמת אוהב אדם. תמיד הרגשתי הכי נוח עם האנשים הכי פשוטים".

 

 

טריפוליטאים

"כשגדלתי בנתניה, אימא שלי הייתה אומרת לי: 'שלא תעז ללכת לשכונה של הטריפוליטאים'. הייתי צריך לחכות שהיא תמות, כדי להתחתן עם טריפוליטאית ולהצטרף למשפחה יהודית ערבית. ואז התברר לי שהטריפוליטאים לא יותר טובים מהפולנים. אני בקשר יומיומי איתם וגם הם משובשים, רק בווריאציה אחרת".

 

אבהות בגיל מבוגר

"כשעלתה השאלה האם לעשות ילד בגילי, אמרתי 'למה לא'. פעם הייתי בורח לאוסטרליה, אבל זה הרגיש נכון ואמיתי. וזה הוכיח את עצמו שקשה לתאר. כשנולדו שני הילדים הגדולים שלי, הייתי מבוהל. כל שעה הייתי בודק אם הם נושמים, והדבר הזה של סתם ליהנות לא היה קיים כי היה צריך להשגיח שהגרמנים לא יחזרו, כמו שאימא שלי תמיד חששה. הפעם זו חוויה משחררת. אני נהנה מהתינוקת הזאת כמו שסבים נהנים מהנכדים שלהם. גברים מתחת לגיל 65 לא צריכים להביא ילד לעולם. מאז שנולדה התינוקת, אני חי ביקום מקביל. מה אכפת לי אם הממשלה נפלה או לא. מעניין אותי רק אם יצאה לה כבר שן".

 

ספורט

"במשך שנים לא עשיתי ספורט ולא הקפדתי על תזונה בריאה. נשענתי רק על הגנים. עכשיו התחלתי לעשות ספורט ולאכול בריא כי יש לי סיבה להגיע לגיל של שמעון פרס. זה לא אינטליגנטי בגילי לא לעשות ספורט. אז

אני אתחיל מחר".

 

פרנסה

"השארתי לשתי הגרושות שלי את כל מה שלא היה לי. אחרי שהתגרשתי בפעם השנייה, התחלתי מאפס. במשך שנים פיזרתי את כל הכסף שהיה לי. הלוויתי כסף לאנשים, שילמתי על אנשים, נתתי כספים לרעבים באפריקה ולרומני שטען כי צוענים חטפו לו את הילד והאמנתי לו. עכשיו אני במסע מבורך שבסופו שפע גדול".

 

חרטות

"כל חיי אמרתי לעצמי שאם רק הייתי זז ימינה או שמאלה, הכל היה נראה אחרת, אבל כיום אני מבין שהכל היה מסע חניכה הכרחי. הייתי צריך לעבור את כל התחנות בדיוק כך כדי להגיע לתחנה הזו, הטובה מכולן. אתה אף פעם לא יודע מה באמת טוב בשבילך. למשל, כשלאדם נשרף העסק, אולי הוא לא מודע לכך שהעסק שלו חירבן לו את החיים ובעצם השריפה הצילה אותו".

 

שלמה בראבא יופיע ב-17 בספטמבר בהיכל אמנויות הבמה בהרצליה.