ככה מנגנים באך

המיסה בסי מינור של באך, בביצוע התזמורת הקאמרית הישראלית, היא הישג מרשים

לא בכל יום יוצא לי להאזין למיסה בסי מינור של באך, מהישגיה המפוארים ביותר של המוזיקה מאז ומעולם; וכמה משמח שזו היצירה שהתזמורת הקאמרית הישראלית בחרה לפתוח בה את העונה. במהלך השנים באך ערך, שינה ושילב בה פרקים מיצירות מוקדמות יותר תוך התאמת המוזיקה לטקסט של המיסה הקתולית, והיא ממזגת כמעט כל היבט מוזיקלי שהיה קיים בתקופתו: כתיבה כוראלית ואסתטיקה בארוקית, קונטרפונקט גרמני וכתיבה פוגאלית. ככזאת, היא מציבה למבצעים ולמנצח שלל אתגרים פרשניים וטכניים. כך שאריאל צוקרמן, המנצח והמנהל האמנותי, שהצהיר כי בעונה הקרובה התזמורת תעמיד למאזיניה את "המסורת אל מול החדשנות", לא היה יכול לבחור ביצירה מתאימה יותר.

 

כתב היד החתום של באך אינו מעניק למוזיקאים המבצעים יותר מדי הנחיות. מאידך, הוא איפשר לצוקרמן להפגין את הגישה שלו בפרשנות, בגישה לנגינה ובטמפו בכלל. כך למשל, בקטע המקהלה "ובשלום עלי אדמות", בחר צוקרמן במקצב מנוקד, חינני, כשהמקהלה הקאמרית שליד האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים נענית לו בריתמוס גמיש ומרקם ברור, דיוק ושקיפות בשירה.

 

נציין את הדואט של הסופרן קלייר מגנאג'י והאלט אביטל דרי, "יֵשׁוּעַ, רַחֵם־נָא". בשירתן, המלודיות הקונסוננטיות והשירה בקווים מקבילים התמזגו לגוף קולי אחד (ואולי בכך מימשו את כוונתו של באך להדגיש את הדואליות של שתי הישויות, ישו והאל). הבאס ריימונד נולטה ניחן בקול ממוקד וברור אך עם זאת מעט קליל לטעמי, מה שהיה בעוכרו בייחוד במקומות בהם נדרשת נוכחות באס כבדה יותר. בלטו לטובה נגני הבסון איסאק ליוה ברנס ויעל פאליקונגן, שליוו את שירתו של נולטה בנגינת אובליגטו חודרת, מרשימה בכנותה.