בעקבות "הארבעים החדש", 16.9.16
הראיון המחויך, העליז ושובה הלב עם חנוך דאום העלה את דמותו של אדם שהתברך באינטליגנציה חברתית, יכול לתקשר בצורה חלקה עם אחרים, מעורר רושם חברתי מצוין ומסוגל לטפל בבעיות שיתעוררו בכל פעילות אנושית.
בעיניי, חנוך דאום הוא מסוג האנשים שאחרים אוהבים להימצא במחיצתם מפני שהוא מזין רגשית — הוא מותיר את מי שמצוי בסביבה במצב רוח טוב. אז מה אם הוא לא יודע טוב מתמטיקה?
אנחנו הרי כבר יודעים שהמרחק בין מנת משכל ויכולת רגשית גבוהה הוא אינסופי.
ענת דרשן, פתח־תקווה
בעקבות "הארבעים החדש", 16.9.16
בעיניי, להקשיב לחנוך דאום זה ללמוד את החיים. בתוך כל משפט שלו, בין השורות, מבחינים מיד שהאיש אינטליגנטי ברמה גבוהה מאוד. לזאת תוסיפו את ההומור החד שלו, שהוא מצחיק מאוד, ותקבלו את התוצאה: האיש חכם, שנון ומצחיק — והכל עם הרגליים על הקרקע.
יחיאל ספרא, הרצליה
בעקבות "הארבעים החדש", 16.9.16
זה לא שאני לא מעריכה אותו ואת כישרונו — אבל לצערי חנוך דאום שייך לדור האינסטנט. בעיניי, אנשים כמו דאום מטיפים לדיון עקר ולהתנהגות בוטה. אין באמצע. זה תמיד או זה או זה. ובקיצור, תעשה לייק. מה אכפת לך? אבל אם יש לך משהו להגיד? תסתום. ולעיתים קרובות זה לא נגמר רק בכך.
נוצר כאן בעיניי עדר של אנשי תקשורת שמאוגד על ידי העיקרון החשוב: מי שצועק חזק יותר, למשך זמן ארוך יותר, הוא הזוכה. ובמקום שהם ינצלו את כוחם ליצור תרבות דיון נעימה, אינטליגנטית ומחכימה, ליצור תרבות, הם פוטרים את עצמם מדיון. הם כאן רק בשביל הלייק.
מאיה כרם, תל־אביב
בעקבות "המזכירה" ו"שכחו אותם בבית", 16.9.16
הכתבה הייתה מצוינת, אך הטיפול בתופעה היה צריך להיות של המשטרה. אחרי הקיצוצים נראה שאין להם כוח אדם.
גם השרים שהיו צריכים לטפל בה לא טיפלו, כי כל מערכות הרווחה מפורקות.
הכתבה שעסקה בפיקוח על הזקנים הייתה גם היא מצוינת והצביעה על אותה תופעה: כשהמדינה לא מתפקדת כמו שצריך, השוק הפרטי, שיש לו את האמצעים הכספיים, תופס את מקומה ועושה כרצונו.
למעשה, אנו נמצאים בשלב של פירוק כל המערכות הממשלתיות. ולכן נשאלת השאלה: לאן נגיע?
שלמה היילברון, ראשון־לציון
בעקבות "המזכירה", 16.9.16
קראתי בעיון רב את הכתבה המצוינת על אודות בתי הבושת בתל־אביב ועלה לי רעיון שהחלטתי ליישמו.
הצעתי היא לאתר מי הם אותם כ־500 בעלים של בתי בושת השוכנים בתל־אביב ולגבות מכולם ללא יוצא מן הכלל מסים. אם אותם עברייני מס, או כפי שהם נקראים — סרסורים, ישלמו מס על הכנסותיהם, תהיה תקווה להציל גם נשים רבות ולתת להן הזדמנות לשיקום.
אני בטוח שאם תתקבל הצעתי, קופת המדינה תתעשר במאות מיליוני שקלים. ואולי זה ייתן לצעירים בישראל אפשרות לחיות מעט יותר טוב וגם לרכוש איזה נכס קטן, שבו נוכל לשים את ראשינו וראשי ילדינו.
אני מתנגד בתוקף לניצול של נשים. אם הן פונות למקצוע העתיק בעולם הן עושות זאת בגלל בעיות אישיות. אם הן היו נעזרות באנשי מקצוע מהתחום הפסיכולוגי־חברתי, אפשר להניח שרובן היו נמנעות מלעסוק במקצוע הזה.
אייל דותן, רעננה
בעקבות "תופסים אותנו..." 16.9.16
מדינת ישראל איננה ספינת הדגל של עקרון השוויון, לא רק בספורט — אלא במגוון רחב של תחומים.
אך לשם הכתבה הספציפית בואו ונתמקד בספורט האולימפי מול הפראלימפי. אינני מבין מה מפחית מערכם של הספורטאים הפראלימפיים כך שהם מקבלים פחות חשיפה תקשורתית, פחות תקצוב ופחות תמיכה מהמדינה ותושביה.
הרי מדינה שלמה (למעט שומרי השבת כמובן) ישבה צמודה למסכי הטלוויזיה וצהלה בקול כשספורטאינו זכו בשתי מדליות ארד בג'ודו. אז מדוע כשהספורטאים הפראלימפיים זכו בשלוש מדליות ארד, בקושי שמענו "יש!" משני בתים וחצי?!
למה את הספורטאים האולימפיים סיקרו מבוקר ועד ליל, ואילו את אלה הפראלימפיים בקושי מסקרים במהדורה של חצי שעה, וגם היא לשם תקצירים וסיכום של עוד יום?
ושאלה נוספת: מדוע ספורטאי פראלימפי צריך לקוות שיהיה לו די כסף כדי לנסות ולהגיע לאולימפיאדה הבאה בשל היעדר תקצוב הולם? האם הוא נחות מ"אחיו ואחיותיו" האולימפיים?
אני מקווה שהראיון המרגש שפירסמתם עם החותרת מורן סמואל יעורר את מי שצריך להתעורר ויהיה יריית הפתיחה לעידן חדש ומתוקן יותר בכל מה שקשור לשוויון בין הספורטאים. בעיניי, לא רק שהספורטאים הפראלימפיים הם גיבורים (כן, מורן, אתם גיבורים) אלא שהם ראויים להערכה כפולה ומכופלת על כך שהסתכלו לאתגר ולקושי בלבן של העיניים, חייכו מאוזן לאוזן וניצחו, פשוט ניצחו!
ולמספר המדליות בכלל אין משמעות, כי אם רק לרוח ולגאווה שהם מביאים למדינתנו.
יוגב ישראלי, שדה־נחום
בעקבות טורו של רענן שקד, 16.9.16
היי רענן, הטור שלך השבוע התחבר בדיוק לשיחה שעשיתי עם האחיין שלי, רגע לפני גיוסו לצה"ל. העברתי אליו הלאה את המילים שלך כדי שייהנה מהתובנות, המסקנות, ההחלטות והחרטות. מי יודע, אולי המסע שלו יהיה מדויק יותר.
תתנחם בעובדה שאתה נותן לנו השראה ומקום מוכר בכל שבוע.
אורית (הפרטים במערכת)
בעקבות טורו של רענן שקד, 16.9.16
רענן, מאמרך היה מעורר מחשבה. ממרומי גילי (77) אני סוקר נתח נכבד מחיי. לפעמים עוברות בי מחשבות מה היה אילו ואיך היו הדברים אחרת.
אגיד רק דבר אחד: טוב שמחשבות מעין אלו נעלמות במהירות ומשחררות אותי מכל מיני "הצטערויות". מה שהיה כנראה היה צריך להיות. לא פחות ולא יותר: הייתי קרבי בצנחנים ולא הפסדתי אף מלחמה, וגם הצלחתי לא רע בקריירה בין מלחמה למלחמה.
ממרחק הזמן הכל נהפך לגוש שקשה להפריד ממנו פרטים. וטוב שכך.
מה שנשאר זה להשתדל להיות בריא ולהיזהר ממכוניות כשעוברים את הכביש.
הלוי בן ציון, נתניה
"בעיניי, חנוך דאום הוא מסוג האנשים שאחרים אוהבים להימצא במחיצתם מפני שהוא מותיר את מי שמצוי בסביבה במצב רוח טוב"
הקוראת ענת מתפעלת