ארוחת חג ראשונה בתור גבר או אישה טרנסית

בעמדה רגישה במיוחד סביב שולחן החג נמצאים גברים ונשים טרנסים, בעיקר אם זו הפעם הראשונה שבה הם נחשפים ונחשפות אל מול המשפחה המורחבת בזהותם החדשה. שוחחנו עם אנשים שונים מהקהילה ושמענו מהם כיצד להתמודד עם הסוגיה המורכבת, על מה לשים דגש וממה אפשר להימנע

תקופת החגים היא תקופה שמחה ומלחיצה כאחת. מפגשים משפחתיים עלולים להעלות רגשות מודחקים, ולהעמיד אותנו במצבים ומול אנשים שביומיום אנחנו נמנעים מהם במתכוון. בעמדה רגישה במיוחד סביב שולחן החג נמצאים גברים ונשים טרנסים, בעיקר אם זו הפעם הראשונה בה הם נחשפים ונחשפות אל מול המשפחה המורחבת בזהותם החדשה. כל תרחיש החל ממבטים קשים, דרך לשון פניה לא נכונה ועד שאלות חסרות טאקט ואפילו אלימות של ממש, הוא אפשרי במצב הזה.

 

מסיבה זו, תקופות החגים הן תקופות בהן מרכזי תמיכה קהילתיים זוכים לשיאים של פניות, מכלל הקהילה הגאה ומאנשים טרנסים וטרנסיות בפרט. האגודה למען הלהט"ב מציעה בכל שנה סעודת חג אלטרנטיבית למי שאינם זוכים לחיבוק מקבל ממשפחתם, או שאינם מרגישים בטוחים בקרבת המשפחה, גם כשזו מבקשת להתקרב ולהזמינם לארוחה.

 

לטובת מי שמעדיף ומעדיפה לקחת חלק בארוחת החג, אבל לא ממש יודעים איך להתמודד איתה, שוחחתי עם גיל פישהוף, רכז קו הקשב "יש עם מי לדבר", גל בקר - פסיכולוג, לשעבר מנהל הברנוער וכיום מרכז את תחום הקהילה הטרנסג׳נדרית בברנוער, ועם אלה אמיר - אישה טרנסית, סטודנטית לרפואה ורכזת תחום הבריאות בארגון הטרנסי "מעברים".

 

"כל אסטרטגיה לגיטימית כל עוד אתם קשובים לעצמכם"

לדברי גיל פישהוף מקו הקשב "יש עם מי לדבר", לכולנו יש את הגבולות שלנו, את הרגעים בהם אנחנו לא מעוניינים להילחם, ואת הקרבות שאנחנו בוחרים שלא לנהל, וזה בסדר. "אם אני אדם טרנס, ואני יודע שאני מגיע לארוחה משפחתית וששם אתקל בשאלות שיעיקו עלי, אז רק אני יכול להחליט לעצמי: האם יש לי את הכוח להגיע או לא להגיע, ומה הגבולות שלי לענות או לא לענות", הוא אומר ומוסיף: "זה בסדר לא להילחם את המאבק הקהילתי כל הזמן. אני לא אומר שצריך לחזור לארון הסיסג'נדרי, אני פשוט אומר שלגיטימי מבחינתנו כאנשים לבוא ולהיות גמישים לגבי היכולות והגבולות שלנו".

מצדו השני של המטבע, הוא מציין כי "זה יכול להיות גם הפוך - יכול להיות שנבוא ונגיד 'וואלה, דווקא בארוחת החג, דווקא בכינוס המשפחתי, אני רוצה להתעקש שהפניה אלי תהיה בלשון שאני אבחר!' - שזה לגיטימי. כל אסטרטגיה לגיטימית כל עוד תקשיבו לקול הפנימי שלכם".

 

אלה אמיר נוטה להסכים: "הנוכחות בארוחה יכולה לדרוש מאיתנו הרבה אנרגיות נפשיות שלאו דווקא יש לנו, ושאם אנחנו מגיעות, אנחנו יכולות להגיע בתנאים שלנו", היא אומרת. "אנחנו יכולות לומר ובתקווה שישתפו איתנו פעולה, שיש דברים שלא מקובלים עלינו, שאנחנו לא מתכוונות או רוצות לפחות להגיב עליהם. תגובות של בני משפחה יכולות להיות מאוד לא פשוטות. זה יכול לבוא מטרנספוביה, שיש בכולנו בגלל החברה המאוד סקסיסטית שגדלנו בה, וזה יכול לבוא בגלל קושי אישי שאנחנו יכולות להבין או לא להבין. הכי חשוב לדעת שזה שלהם, ומותר לנו להתייחס לזה באיזו צורה שאנחנו רוצות".

 

מניסיונה האישי היא מספרת: "בארוחת האחרונה שהייתי בה, ישבתי בצד והייתי מאוד שקטה. הגעתי אליה בתור טובה לאמא שלי. הייתי מאוד ממוקדת, וידעתי שאני עומדת ללכת בסוף הערב או עוד לפני, אם משהו יהיה לא לרוחי. בסופו של דבר נשארתי עד סוף הערב, מה שהפתיע גם אותי, אבל ידעתי שהכל נעשה בתנאים שלי: אני לא מדברת עם מי שלא פונה אלי בלשון הפניה הנכונה (במקרה זה, נקבה). עשיתי עבודת הכנה לפני והבנתי שגם אם אנשים לא מבינים, ומותר להם לא להבין או להתקשות, מותר גם לי להרגיש לא נוח ולא בסדר עם זה".

 

"לא חייבות לעמוד נבוכות ואפשר גם לתקן"

בכל הנוגע ללשון הפנייה, הפסיכולוג גל בקר מציין כי לפעמים הכוונה חשובה יותר מהמשמעות הרגעית: "הסיטואציה האידיאלית מבחינתי היא לאו דווקא שכולם ידייקו במילים ובלשון הפניה, אלא שיצאו מנקודת הנחה שבגדול כולם תומכים אחד בשני, ושכולם רוצים את טובתו האחד של השני, מתוך מקום שמאפשר גם טעויות שלא נעשות במזיד. אם אנחנו מצליחים להגיע למקום בו אנשים מתבלבלים בלשונם, מתנצלים ומתקנים את עצמם, זה בעיני משהו שאני מקווה שכולם יוכלו להכיל".

 

"הגישה שלי היא שאם לשון הפנייה שגוי, פשוט תתקנו, תגידו סליחה ותמשיכו הלאה", מוסיפה אלה. "לא לכולנו יש את הכוחות לזה וזה בסדר, אבל זו אפשרות שחשוב לדעת שיש לנו אופציה להגיב. אנחנו לא חייבות לעמוד נבוכות מול ההתנצלויות האלה".

 

חשיבות ההכנה מראש

משהו שכולם מסכימים ומסכימות איתו הוא החשיבות של ההכנה מראש של המשפחה לסיטואציה, במידה והיא אפשרית: "הייתי בכנס Gender Odyssey בארה"ב, ודיברנו שם עם אמא שהבת שלה התחילה את התהליך לפני שנה והיא כבר לחלוטין עוברת כאישה", מספר גל. "העניין הוא שהן עומדות לנסוע לאירוע משפחתי מאוד גדול, כשרוב האנשים באירוע הזה לא יודעים על הבת, ומכירים אותה כבן. סביר שזה העמיד את הבת שלה במצב מאוד בעייתי, עם התמודדות של טרנספוביה מול אנשים שאם הייתה להם הכנה לזה, אולי זה לא היה מתגבש לכדי טרנספוביה".

 

לדבריו, אפשר לשלוח מייל או מכתב או אפילו לעשות שרשרת טלפונים. "אני ממליץ להשתמש בטון שהוא יותר בוטח ופחות נותן פתח לאמביוולנטיות. יש מקום לכבד אמביוולנטיות וגם להתייחס לתהליך שההורים עוברים, אבל כשאתה מציג את זה מול אנשים יותר רחוקים, כשהדאגה הראשונה היא לאותו הילד, אז יותר נכון לומר 'היי, אנחנו רק רוצים לשתף אתכם שהתחיל אצלנו תהליך מאוד משמח', ואז להסביר את השינוי ואיך צריך לפנות אל הילד או הילדה - באיזו לשון. אם הם רוצים לשאול משהו, כי זה בכל זאת נושא שאולי לא כולם מודעים ומכירים, אז הם מוזמנים לפנות להורה ולא לילד, כי זה עלול להעמיד אותו או אותה בסיטואציה לא נעימה".

 

אתה חושב שבאמת עדיף שיפנו להורה ולא לאדם הטרנס עצמו?

"אני חושב שזה תלוי בגילו של האדם הטרנס ובאיזה שלב של התהליך בו הוא או היא נמצאים. אם מדובר באדם שהוא גם יותר מבוגר וגם נמצא בשלב יותר בשל של התהליך, אז הוא יוכל להתמודד עם הסיטואציה בעצמו. אני חושב שאני לוקח יותר את הסיטואציה לניסיון שלי בעבודה מול ילדים ונוער שמאוד היו שמחים להורה שיהיה בפינה שלהם".

 

 

"לי אישית יצא להציב בסיטואציה הזו את אמא שלי, שהיא האדם שאיתו אני בקשר מהמשפחה שגדלתי בה", מספרת אלה. "למצוא את מי שבעדינו ורוצות בטובתנו זה לאו דווקא פשוט. לא תמיד קל לראות מעבר לשחור ולבן, כן ולא, אבל כדאי לנסות להתלות בעוגנים שיש לנו".

 

סכנת האלימות היא סכנה בפניה חשופים אנשים טרנסים רבים לאורך כל השנה. האלימות הזו יכולה להגיע גם מהבית. אלה מציעה פיתרון אפשרי לסיטואציה בה נוכח אדם שהתגלה בעבר כאדם אלים: "מה שמאוד חשוב, לפחות במשפחות גדולות, הוא לזכור ששולחן החג הוא לאו דווקא קטן ואפשר לבחור לשבת בצד השני. את ראש השנה הקודם שלי העברתי בלי להסיט את הראש בכלל ימינה. הסתכלתי רק שמאלה, ישר או למטה, ובאופן כללי דאגתי לנווט את עצמי מחוץ לדרכו של האדם שהיה בעבר אלים כלפיי. זה לא היה פשוט בהתחלה, אבל זה נעשה יותר פשוט ככל שעבר הערב. בעיקר כי ידעתי שבסופו של הערב אני עומדת ללכת משם".

 

אלה מדגישה גם את המקום הבטוח שחשוב לייצר לאחר שהארוחה מסתיימת: "הרבה פעמים יש לחץ מצד המשפחה להישאר ולהתקרב יותר, אני את היציאה שלי מארון עשיתי אחרי נתק יחסית גדול של שנתיים, בהם עברתי לחיות לגמרי במקום אחר ולא התייחסתי למקום של ההורים שלי כבית יותר. הם ניסו מאוד להושיט יד ולקבל אותי בחזרה. זה משהו שהבנתי למה הם רוצים ובהתחלה רציתי גם בעצמי, אבל היה קשה לי מדי".

 

"אם יש חבר או חברה שגרים באזור, אפילו כאלה שאתם רק יכולים לדבר איתם - אולי כדאי שיהיה לכם איזשהו עוגן לחמוק אליו, מקום שתוכלו ליפול ולהשתחרר בסוף הערב איתו, מקום שאולי תוכלו להרגיש בו קצת יותר בנוח, גם אם הוא לא שלכם. פשוט מקום שאתם לא מרגישים איתו רע".