פרס ביטחון ישראל

פרס דאג לחימושה של המדינה הצעירה, הקים את התעשיות הביטחוניות ואת מה שהפך לגולת הכותרת של הישגיו - הכור בדימונה אך מעולם לא הצליח לכבוש את תדמית "מר ביטחון" "זה נכון שהוא לא גויס לצבא, לא אסף אבק על המדים, ולא הייתי נותן לו להציב מארב מול הסורים", אומר ראש אמ"ן לשעבר, שלמה גזית, "אבל הגדולה שלו הייתה נעוצה ביכולת שלו לראות את הדברים אחרת"

ביטחון היה השם השני שלו. אולי השם הראשון. הוא האיש שיזם ודחף וקידם את מיזמי הביטחון היותר גדולים, יותר משמעותיים, יותר קריטיים בישראל מאז הקמתה, ובסדרי גודל שלא חזרו על עצמם – אבל הוא מעולם לא היה "מר ביטחון" של מדינת ישראל. שמעון פרס, שכיהן כמנכ"ל משרד הביטחון, וסגן שר הביטחון, ושר הביטחון (שלא לדבר על ראש ממשלה), לא הצליח לכבוש את אמון הציבור בנושא זה. הוא עמד בראש החנית בחימושה של ישראל, פעמים רבות כשהוא נלחם בדעת אחרים, אבל שוב ושוב הציעו לו בתוך מפלגתו להביא לצידו מישהו עם "תדמית ביטחוניסטית" – את יגאל אלון, את יצחק רבין, את אהוד ברק.

 

עוד לפני ייסוד המדינה, כשהיה בתחילת שנות ה־20 שלו, כבר החל לעבוד עם דוד בן־גוריון ועם לוי אשכול במפקדת ההגנה, ובשעה שחלק מחבריו התאמנו בקפ"פ בפלמ"ח, סחבו תרנגולות וסיפרו צ'יזבטים ליד המדורה, פרס הופקד על ענייני כוח אדם ורכש עבור הצבא שבדרך. כשהוקם צה"ל הוחלט כי האגף שבו עבד יהפוך לחלק ממשרד הביטחון, וכך יצא שפרס מעולם לא חויל, לא לבש מדים וממילא לא טיפס בסולם הדרגות. רבים לא סלחו לו על כך, ראו בעלייתו לתפקידים רמים בלי שהיה בשדה הקרב עלבון אישי כלפיהם. רבין אף טען, שאסור היה למנות את פרס לשר הביטחון כיוון שלא שירת בצה"ל.

 

"זה נכון שהוא לא גויס לצבא ולא אסף אבק על המדים", אומר האלוף בדימוס שלמה גזית, מי שהיה ראש אמ"ן, "ולא הייתי נותן לו להציב מארב מול הסורים. אבל הגדולה שלו הייתה נעוצה ביכולת שלו לראות את הדברים מלמעלה, וזה היה כוחו ויכולתו מול כאלה שכן יודעים להציב את המארב. עשרות פעמים ישבתי איתו בדיונים על מבצעים וגיחות, ובניגוד לאחרים הוא לא ידע וגם לא ניסה לרדת לפרטי הביצוע, אבל הוא הביא ראייה אחרת, לעיתים רחבה יותר. אני זוכר במיוחד מבצע מסוים, מעבר לגבול המזרחי שלנו, שהצבא מאוד התעקש עליו, ופרס התמקד דווקא בסיבוכים המדיניים וסירב לאשר. אז קצינים בכירים אולי הסתכלו עליו מלמעלה, רמזו שהוא לא מבין במה מדובר ומה מונח על הכף, אבל ממרחק הזמן אין לי ספק שהוא צדק".

 

 

"פרס עשה את הקריירה שלו במערכת הביטחון ואי־אפשר להגזים במידת תרומתו", אומר פרופסור אורי בר־יוסף, מרצה לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה, "אבל משך עשרות שנים, לא רק בשנות ה־50, 60 או 70 של המאה הקודמת, היו בצבא אנשים שהמשיכו לשאול 'מתי הוא היה תחת אש'. ויכול להיות שזה כל מה שחסר לו".

 

 

"זה סיפור קצת מסובך, ומאוד ישראלי", אומר האלוף בדימוס, אלעד פלד (83). "דור תש"ח, שאני חלק ממנו, התייחס למי שלא צבר בוץ על נעלי הצבא שלו בזהירות, אם לנקוט לשון ממעיטה. אני זוכר שבאחת הישיבות של המטה הכללי, פרס, שהיה אז מנכ"ל משרד ביטחון, הציג את תוכנית הטילים שלו. דיבר על פרויקט שנראה אז מוזר, שלא לומר הזוי. 'אף מיל לטיל', אמר שם האלוף אברהם יפה, אוטוריטה ביטחונית וקצין נערץ, ומרבית הנוכחים הינהנו בראשם. רק שמי שצדק ביניהם, אנחנו יודעים היטב היום".

 

מרוץ החימוש

תפקידיו כאחראי על הרכש, כספים ומחקר במשרד הביטחון ובמטה ההגנה, הביאו לידי ביטוי את יכולתו הנדירה לא רק לראות רחוק, אלא גם לעשות קרוב.

 

עוד לפני שהוקמה המדינה הוביל את עסקת הנשק מול צ'כיה – באישור הרוסים, כמובן – והביא לארץ את ראשוני התותחים יחד עם הרובים הצ'כיים, שהיו הנשק התקני באותם שנים. כשבן־גוריון החליט למנותו למנכ"ל משרד הביטחון – יום לפני התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה ב־7 בדצמבר, 1953 – היה פרס בן 30, איש צעיר גם במונחי אותם זמנים, וקידומו המהיר הכעיס אז לא מעט מיוצאי הפלמ"ח. זו הייתה תחילת דרכו הביטחונית, וגם תחילת המאבקים שילוו אותו שנים קדימה.

 

 

לאחר שמדינת ישראל קיבלה את ההחלטה להפוך את צרפת למקור עיקרי של אספקת נשק ותחמושת, יצא פרס בשליחות חשאית לפריז. שם הוא נדרש ליכולת התמרון – בה הצטיין במיוחד – כדי לגייס את צמרת מקבלי ההחלטות בצרפת, תוך נטרול המתנגדים, חברי הוועדה המיוחדת לפיקוח על מכירת נשק למזרח התיכון. בביקור סודי אצל דיומד קאטרו, שר האווירייה הצרפתי, שסומן כאוהד ישראל, סיכם פרס על אספקת מטוסי סילון חדישים לישראל מסוג דאסו אוראגן, ו"מיסטר 4". במקביל, סיפקה צרפת לישראל טנקים מסוג AMX-13 וכן ציוד מכ"ם ותותחים במסגרת המאמץ להפוך את צה"ל לצבא מודרני.

 

הוא הצליח לבנות יחסי ידידות עמוקים עם פקידים, נבחרי ציבור ואנשי צבא בצרפת. שיחות ישירות שניהל עם פייר קניג, שר ההגנה הצרפתי, הניבו בפברואר 1955 רכש ענק, במושגי אותם ימים, של ציוד צבאי במיליוני דולרים, בין היתר 50 טנקים שהיו פיתוח צרפתי של הטנק האמקאי שרמן, ושירתו את צה"ל שנים ארוכות לאחר מכן.

 

את המלחמות אז ניהל פרס לא רק מול המתנגדים בצרפת, בעיקר אנשי משרד החוץ, אלא גם בתוך הבית. במאי 1954 הורה לו שר הביטחון פנחס לבון לבטל את רכישת הטנקים – רכישה שכבר סוכמה ונחתמה. פרס פנה לרמטכ"ל משה דיין, דיין הודיע שהוא מתפטר, לבון נסוג, העסקה יצאה לפועל, רק שביחסים שבין לבון למנכ"ל משרדו, שממילא לא היו במיטבם, סומן קרע נוסף.

 

אבל יחסי פרס־צרפת המשיכו להיות איתנים. ב־10 באוקטובר 1956, בפרבר סן דומיניק בפריז, הוא חתם על הסכם עם מנכ"ל משרד הביטחון הצרפתי, אבל תומא, שבו סוכמו פרטי תקיפה ישראלית יחד עם ההבטחה למשלוחי נשק נוספים. "מבצע קדש", שהיה תוצאה ישירה של הקו האקטיביסטי שהובילו בן־גוריון (שחזר לכסא ראש הממשלה), דיין ופרס – יצא לדרך.

 

לאחר המבצע, התפנה פרס, עדיין בתפקידו כמנכ"ל משרד הביטחון, ליזום, להאיץ ולפתח את היחסים הביטחוניים עם גרמניה המערבית. הוא נפגש עם שר ההגנה פרנץ יוזף שטראוס וחתם על הסכם לסיוע צבאי. הסכם, ששוב, עורר לא מעט ביקורת בישראל שבה זכר השואה היה עדיין טרי מאוד, אך סלל את הדרך לסיוע הביטחוני הגרמני למדינת ישראל הנמשך עד היום.

 

בשנים אלו, אמצע שנות ה־50 ותחילת שנות ה־60, פרס יהיה האיש שידחוף להקמת התעשיות הצבאיות. התעשייה האווירית, שתחל ב־1960 לייצר, ברישיון צרפתי, את מטוסי האימון הראשונים של חיל האוויר, הפוגה מגיסטר, שישמש במלחמת ששת הימים גם כמטוס תקיפה. הוביל ודחף להקמת מפעלי נשק וחימוש לחילות השדה, בין השאר לייצור המוני של התת־מקלע "עוזי", שיחליף את הרובים הצ'כים, הקמת הרשות לפיתוח אמצעי לחימה, וקידום פרויקט הטילים. וביולי 1961, כששוגר הטיל שביט 2, "פרס", אומר בכיר במערכת הביטחון, "עמד שם כמו חתן בחופתו, וזרח מאושר".

 

"התעשיות הביטחוניות המשיכו להיות 'הבייבי' של פרס גם שנים אחרי שכבר לא שימש בתפקידים ביצועיים", אומר אבי פלדר, מנכ"ל תעש מערכות. "בנובמבר 2007, כשכבר כיהן כשנשיא המדינה, הצטרפתי אליו לביקור ממלכתי שעשה בטורקיה. זה היה עוד לפני פרשת המרמרה ופרס התקבל שם בכבוד גדול. מה שהדהים אותי היה המעורבות שהפגין בכל מה שקשור לקידום הקשרים הביטחוניים שלנו עם הטורקים, עם דגש כמובן, על עסקאות נשק שעמדו אז על הפרק. הוא גילה התמצאות מדהימה בפרטי עסקאות, שמטבע הדברים אני לא יכול להרחיב בהם.

 

"גם כמה שנים אחר כך, במאי 2010 כשהגיע לביקור במפעל, הוא הסתובב, לחץ ידיים לפועלים, התעניין מי הם, מניין הגיעו, מה בדיוק תפקידם. הוא נראה כמי שנהנה מכל רגע לאורך קווי הייצור, וכל זה תוך ירידה לפרטי פרטים. היה ברור שמדובר בנושא שקרוב מאוד לליבו, ואני מוכרח להודות שזה ריגש מאוד את כולם".

 

כור מחצבתו

אם התעשיות הביטחוניות היו ה"בייבי" של פרס, הכור בדימונה היה פרויקט הדגל שלו. עיקר גאוותו. ובמידה לא מועטה גם עיקר תהילתו. זה החל, כמו תמיד, ברעיון שהגו בן־גוריון ופרס. נתקל, כמו תמיד, בהרמת גבה, בהטלת ספק ובביקורת בקרב אנשי הצבא. "כשפרס הביא את עזר ויצמן, אז מפקד חיל האוויר, לסיור במקום שבו אמור היה לקום הכור", אומר תא"ל בדימוס שמעון חפץ, "ויצמן הסתכל על פרס במה שהיה תערובת של תדהמה, חוסר אמון ואולי גם לגלוג קל. 'זה יקרה', הוא אמר לפרס, 'כשלי יצמח דשא על כף היד'".

 

רק שזה קרה. "הכבשן החל לעבוד הבוקר, אנא דווחו לזקן", כתב פרס לאחד ממקורבי בן־גוריון. ולוויצמן, ככל הנראה, לא צמח דשא על כף היד.

 

על ההסכם לבניית הכור עם הצרפתים חתם פרס, בהנחיית בן־גוריון, באוקטובר 1957. זה היה הסכם סודי ולטענת חוקרים שונים, ההחלטה התקבלה מעל ראשיהם של מרבית חברי הממשלה. פרס החל בגיבוש התוכנית ובמקביל בגיוס תרומות לצורכי הפרויקט, והמשיך בכך גם בשנים שבהם שימש כסגן שר הביטחון וחבר כנסת.

 

שנים רבות אחר כך, נפגש פרס עם הנשיא מובארק. פרס כיהן אז כשר חוץ ובין שאר הדברים עלה לדיון גם המאבק שניהלה ישראל נגד הגרעין האיראני. אתם רוצים פיקוח מלא בכל מקום, אמר לו מובארק, למה שלא תאפשרו גם לפקחים להיכנס לדימונה. אני מפחד, ענה לו פרס, שאם הם יגיעו לדימונה, ויראו שאין שם דבר, ישראל תאבד מרכיב מרכזי בכוח ההרתעה שלה. כשפרטי השיחה דווחו לוועדת חוץ וביטחון, יצחק שמיר שמע על כך והתגלגל מצחוק. יש רק בן אדם אחד בעולם, הוא אמר, שיכול לשלוף, כך, מהמותן, תשובה כזו, ולאיש הזה קוראים פרס.

 

"פרס היה פרויקטור", אומר פרופסור בר־יוסף, "והפרויקט הגדול ביותר שלו הוא כמובן דימונה. מבלי להיכנס לפרטים זה נחשב לסיפור הצלחה ענק. מדינה קטנה, דלה שהופכת להיות, על פי פרסומים זרים, למעצמה גרעינית. כבר בסוף שנות ה־40 ותחילת שנות ה־50, בעיצומה של המלחמה הקרה, עוצבה החשיבה האסטרטגית בעולם, ששמה דגש גדול מאוד על היכולות הטכנולוגיות, תפיסה שפרס מאוד הושפע ממנה. וכמו שהוא הוביל את התיזה הרעיונית הוא גם הוביל את המאמץ הביצועי.

 

"הוא היה חלק מקבוצה שכללה את בן־גוריון ודיין שחששו שבמרוץ החימוש הקונבנציונלי במזרח התיכון, הכמות תכריע את ישראל. זה היה בשנות ה־50, בשנים שבהן נראה היה שהעולם השלישי הולך וצובר עוצמה, שבהן עבדול נאצר נתפס כסלאח א־דין המודרני ומדינת ישראל נתפסה כמושבה צלבנית, זמנית ושבירה. האסכולה הזו, אגב, עמדה בניגוד לתפיסה שהובילו אנשי אחדות העבודה בראשות ישראל גלילי, יגאל אלון ויצחק רבין.

 

"בניית הכור אומרת הרבה מאוד על יכולת הביצוע של פרס, על הדרייב האדיר שהיה לו. בלעדיו זה לא היה קורה. עם זאת, גם אם כל הנימוקים שהיו אז להקמת דימונה נשמעו מצוינים, היום יש לא מעט חוקרים שסבורים שכלל לא ברור אם אכן היינו צריכים את הפרויקט הזה. פרס עצמו, אני חושב, הבין בשלב מסוים שעליונות צבאית לא מציעה פתרון לסכסוך ואז, באותה עוצמה, באותה מחויבות ובאותו להט, הלך על הפתרונות המדיניים".

 

הבטלדרס לא מתאים

 

בניגוד לתדמיתו הג'ובניקית כביכול, היונית, "הסמולנית" כפי שהטיחו בו, ידע פרס לצאת לקרב. בדיונים שקדמו למבצע אנטבה, כשהיה שר ביטחון, פרס דרש פעילות צבאית מיידית, רבין העדיף לנסות ולמצות אפיקי משא ומתן. ובכהונתו השנייה כראש ממשלה, בניגוד למדיניות שהוביל החל משנות ה־90, היה זה פרס שהורה לצאת למבצע "ענבי זעם", בעקבות מתקפת קטיושות על הצפון.

 

"אמנון ליפקין שחק, שהיה אז הרמטכ"ל", אומר אבי בניהו, דוברו של פרס באותם ימים, "אמר לו שיש שחיקה בהרתעה מול החיזבאללה, שצריך לצאת למבצע, ליצור לחץ על ממשלת לבנון. לחץ שיביא להתערבות צרפתית ולגיבוש הבנות חדשות. 'למה דווקא עכשיו, בעיצומו של קטיף הנשירים, כשהתיירות בשיאה?' פרס ענה לו. 'אתה רוצה שהלבנונים ילכו בסוף לז'אק שיראק, אז בוא נתחיל מהסוף, נחסוך אש ודם'. וכך היה. הוא דיבר עם שיראק, ורק כשהבין שזה לא עוזר, אישר את המבצע. ומה שאני זוכר מאז אלו שני דברים. הראשון שלחצו עליו שימנה את אהוד ברק לשר ביטחון, 'מישהו שיש לו ניסיון צבאי', אמרו לו, 'שיוכל להתמסר רק לעניין הביטחוני'. 'תגיד להם', הוא אמר לי, 'ששר הביטחון משמש בימים אלה גם כראש ממשלה ולא להפך'.

 

"העניין השני היה כשבאתי אליו, כבר בתוך הקרבות, ואמרתי לו שאני רוצה להוציא הודעה שהבן שלו, חמי, משמש כטייס מסוק במלחמה וכבר עשה 14 גיחות קרביות. 'למה אתה שואל אותי שאלות כאלו', הוא צעק עליי, 'אם אגיד כן יטענו שאני בונה לעצמי רקלמה (פרסומת), ואם אגיד לא, אז נפספס ידיעה שיש לה משמעות'".

 

כך או אחרת, המבצע לא היטיב עם פרס. עוד לפניו, בעיצומה של מערכת הבחירות, סקרים שביצע עבור המפלגה הסוקר יוסי ודנה גילו שלמרות הרקורד העצום של פרס בנושאים ביטחוניים, הוא מפסיד לבנימין נתניהו בשאלה מי ינהל טוב יותר את מדיניות הביטחון הישראלית.

 

"זה היה בתקופה שהסקרים החיצוניים דיברו על 20 אחוז פער לטובתנו", אומר מי שהיה אז מקורב מאוד לפרס, "אבל סקרים שודנה ערך, ושאותם לא הראנו לפרס כדי לא לדכדך אותו, הראו שהפערים הרבה יותר נמוכים. ואז התקבלה ההחלטה על המבצע. לא כדי להיטיב חלילה את התוצאות, אלא מכורח הנסיבות, רק שהתוצאות גילו שהבטלדרס הצבאי לא מתאים לו. הציבור עדיין חושב שנתניהו עדיף".

 

המבצע עצמו הסתיים בטרגדיה. כ־100 אזרחים נהרגו בכפר קאנא כתוצאה מירי של צה"ל, שלימים התברר כירי שבא בתגובה לירי על כוחותינו, ופרס הורה על יציאה מיידית מהשטח וסיום המבצע.

 

בבחירות שהתקיימו זמן קצר אחר כך פרס הפסיד לנתניהו, ונפרד, למעשה לתמיד, ממה שהיה משאת נפש עבורו, להיבחר לתפקיד ראש הממשלה ולכהן קדנציה מלאה.

 

"גם בתקופת הנשיאות העיסוק הביטחוני המשיך לעניין אותו", אומר חפץ, מי שהיה מזכירו הצבאי של פרס בשנתיים הראשונות לכהונתו, "זה מסוג הדברים שהייתי אומר שהוא התמכר אליהם. לא היה שבוע שבו הוא לא נפגש עם ראש שב"כ, או עם ראש מוסד, או עם הרמטכ"ל, או עם האלוף בדימוס עמוס גלעד, ראש המטה הביטחוני־מדיני".

 

"בפגישות האלו הוא שאל לא מעט שאלות", אומר ליאור אקרמן, בכיר לשעבר בשב"כ. "ליוויתי את דיכטר שהגיע אל פרס בתקופה שבה כיהן כשר חוץ, וכבר אז קיים כאלו פגישות. ולא משנה על מה דיכטר עידכן אותו, כולל בתקופות המאוד קשות בשטחים, פרס תמיד היה שואל בסוף 'אבל מה בעניין ההסדר? איך מקדמים את נושא השלום?'"

 

"זה אמנם היה נוהל שעבר אצל הנשיאים שקדמו לו, אבל היה כמובן הבדל גדול בין הדברים שנאמרו לו לבין הדברים שנאמרו למשה קצב שקדם לו", אומר חפץ. "ואחד הדברים הראשונים שביקש לעשות כשנבחר היה לבקר בדימונה. פרס יזם ביקורים גם במוסד, העריץ את דגן. הוא היה שם אחרי אחד המבצעים והתרגש מאוד. 'אני מסיר בפניכם את הכובע, על אומץ הלב, על התושייה על המחשבה הלא קונבנציונלית', אמר לאנשים שישב איתם".

 

הוא ביקר בשב"כ, ביקר בתעשיות הצבאיות, ערך סיורים ביחידות צבאיות, עלה לצפון וירד לדרום. "הוא נראה כמו ילד בארגז צעצועים", אומר קצין בכיר מאוד שלא לייחוס, "הוא גילה גם בקיאות יוצאת דופן במה שקורה, וגם סקרנות ענקית".

 

הוא הקפיד להגיע לטקסי אזכרה ממלכתיים ושמר על ארשת פנים קפואה גם כשהורים שכולים, אחרי מלחמת לבנון השנייה, באו אליו בטענות, כמי שהיה חבר בממשלה שהורתה על היציאה למלחמה. "לאחר המלחמה הזו, כבר כנשיא", אומר חפץ, "הוא היה מאוד מוטרד ממידת הפגיעות של כוחותינו. 'לא יכול להיות שלא נוכל לזהות את פעילות החיזבאללה בשטח בזמן אמת', הוא אמר, והגה רעיון לפיזור 'סוכריות ננו', מתקנים זעירים שיידעו לאתר ולדווח מה קורה בצידו השני של הגבול. הוא גם היה מעורב בגיוס כספים לטובת הפרויקט הזה".

 

והיו כמובן גם ההתנחלויות. שפרס, בתפקידו כשר ביטחון ובניגוד לדעתו של רבין, חתום על הקמתן. "במבט לאחור ובסיכום הדברים", אומר שלמה גזית, "אני חושב שזו הייתה הטעות הגדולה שלו, שאין לי צל של ספק שגם הוא התחרט עליה, ושלהשקפת עולמי סיבכה ומסבכת אותנו עד היום".

 

"מצאתי לו פעם צילום שנעשה בתקופה שהוא היה מנכ"ל משרד הביטחון, עם המטה הכללי", אומר בניהו, "ישבו שם טובי לוחמינו, אלו שתקפו מימין ואיגפו משמאל, אנשים עם קרדיט ענק. ועדיין, ממרחק הזמן אם בודקים את תרומתו של פרס, שלא תקף במיתלה ולא כבש את רמת הגולן, אין ספק שכל הצבא שלנו היה נראה אחרת לולא הוא. הוא לא היה בראש הגשר לתעלה, אבל הוא היה ראש גשר ענק להפיכת הצבא הישראלי לאחד הצבאות היותר מצוידים ומשוכללים בעולם, כשמאחוריו עומדת תעשייה צבאית מהמתקדמות בעולם".