הדו"ח הראשון נרשם והוצמד לשמשת הרכב ב-1997 והשני ב-2002. בעל המכונית הגיש בקשה לביטול הדו"חות בטענה שגילה עליהם רק ב-2016, כשכבר צברו ריביות ותפחו לחוב של 3,755 שקל. מעבר להסברים פרוצדורליים טענה העירייה שהחל מ-2008 היא נקטה פעולות גבייה רבות, שכללו שליחת כ-40 מכתבי דרישה לתשלום וכ-20 ניסיונות לגבות באמצעות עיקולים. לדבריה הודעות תשלום הקנס נשלחו לכתובתו של המבקש במשרד הרישוי ב-1997 וב-2003.
אלא שבעל המכונית טען שהדו"חות נשלחו לכתובות לא נכונות בהרצליה, בעוד שבתקופת הדו"ח הראשון הוא התגורר בחיפה, ואילו בתקופת הדו"ח השני הוא אמנם התגורר בהרצליה, אך בכתובת שונה. לשיטתו, הכתובות הנכונות היו מעודכנות במרשם האוכלוסין – והיה על העירייה לפעול על פי רישומיו.
העירייה השיבה שעל פי המצב החוקי באותו זמן היה עליה לשלוח את ההודעות לכתובת המעודכנת במשרד הרישוי ולא במשרד הפנים. רק בעקבות תיקון לחוק מ-2007, ישנה חובה לשלוח לכתובת המופיעה במשרד הפנים.
השופט יוסי ברכיה הסביר כי אמנם במועד הרלוונטי היה על בעל המכונית לעדכן את משרד הרישוי בדבר שינוי כתובתו, אלא שבכל מקרה לא הוכח ששני הדו"חות אכן נשלחו לכתובת שהייתה מעודכנת במשרד הרישוי, ועל כן התוצאה היא שהדו"חות התיישנו.
בהקשר זה צירפה העירייה רק מסמך פנימי להוכחת טענותיה והשופט סירב להסתמך עליו. "משהמשיבה לא צירפה ראיה חיצונית לכך כי הכתובת אליה נשלחה הודעת הקנס, מקורה במשרד הרישוי, ואין להסתפק במסמך פנימי שלה, הרי שהמשיבה לא הוכיחה כי שלחה את הודעת תשלום הקנס לכתובת המבקש המופיעה במשרד הרישוי, ומכאן שהיא לא הוכיחה כי היא פעלה כדין", נכתב.
לפיכך ביטל השופט ברכיה את שני הדו"חות ואת כל החובות שנצברו בגינם, וכתב: "נסיבות בקשה זו מעוררות תחושות לא נוחות... יש לצפות מרשות ציבורית כי תפעל בהליכי גבייה של קנסות שלדעתה הפכו לחלוטים, בסמוך למועד נתינתם ולא תמתין זמן רב עד למימושם".
הוא הזכיר שהליכי הגבייה בדו"ח הראשון החלו למעשה ב-2008, כלומר – רק כעשור אחרי שנרשם הדו"ח.
בהקשר זה הוסיף השופט: "גם מבחינה ציבורית, מציאות זו יוצרת מצב שאינו ראוי, שכן כנגד המבקש מופנית דרישת תשלום בסכומים הגבוהים כמעט פי 30 מגובה הקנסות המקוריים שהוא נאלץ היה לשלם בגין העבירות המיוחסות לו".