המילים הפוצעות של משה

None

כמה ייאוש, כמה פסימיות, כמה חרון וזעם. רגעים אחדים לפני מותו, האוהב הגדול של עם ישראל, משה רבנו — הרועה הטוב, עבד ה', האומן הנושא את היונק ארבעים שנה, לילה ויום — קורא לעם, ובפיו נאום התוכחה החריף ביותר שנישא אי פעם, שירת האזינו.

 

הפרשה שבחר נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין. האזינו

 

המינוח "שירה" בהקשר הזה מבלבל, כיוון שלמעט הצורה החיצונית מדובר באחת הפרשות הקשות ביותר להקשבה ולעיכול. מילות השירה טעונות וחריפות באופן שאין דומה לו, וקולן הרועם הולם במאזין.

 

כבר בהקדמה ל"שירה" מביע הרועה הנאמן במילים קשות את עמדתו כלפי העם:

 

"כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ

 

וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה

 

הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם

 

מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה'

 

וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי".

 

ובהמשך השירה הוא קובע:

 

"וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט

 

שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ

 

וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ

 

וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ...

 

כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה

 

בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם".

 

עבורי, המשפט האחרון הוא הכואב והקשה מכל. "בנים לא אמון בם". אובדן האמון בין מנהיג לעמו, בין אב לבניו, הוא תופעה קשה. בהיעדר אמון לא ניתן לפעול יחד, לא ניתן לקדם מטרות משותפות, ואולי אין בשביל מה.

 

כנער בר־מצווה קראתי בתורה בפרשת "האזינו", בעיצומם של ימי התשובה, ומאז מהדהדות בי תוכחותיה של השירה הזו מדי שנה בשנה. מגיל צעיר שאלתי את עצמי מה ראה משה לשפוך אש וגופרית על צאן מרעיתו ברגעים האחרונים של חייו? מה ראה משה שכה נחרד להזהיר מפניו את העם? והאם צדק שבחר "להכות" בעמו במילים קשות וכואבות?

 

התשובה לשאלה האחרונה מסתתרת בדו־שיח האחרון בין האל למשה. עם סיומה של שירת "האזינו", ולאחר האש והגופרית שמשה שופך על ראש העם, פונה האל למשה בפעם האחרונה ואומר לו :

 

"עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה... וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ ... עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן, עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".  

 

"אלמלא מקרא כתוב, אי־אפשר לאומרו" - כך אומרים חכמינו פעמים רבות, ואמירה זו נכונה גם כאן. זה לא משה המאשים את בני ישראל בחוסר אמון, זהו האל המאשים את משה ואהרן ב"מעילה" בו, מעילה באמון. בלשונו של ספר במדבר, חוסר האמון מקנן דווקא בליבותיהם של משה ואהרן, "יען לא האמנתם בי להקדישני".

 

לקריאת כל כתבות מוסף שמחת תורה המיחד - לחצו על שער העיתון

 

בעוד משה מאשים את העם בחוסר אמונה, "בנים לא אמון בם", בא האל ומאשים את משה באותה האשמה עצמה: "לא האמנתם בי", "על אשר מעלתם בי". דבריו החריפים של משה בשירת "האזינו" נתפסים על ידי האל כחזרה על חטא הכאת הסלע, כשמשה הצטווה לדבר אל הסלע אך היכה בו. גם כאן, משה היה צריך לדבר אל העם, אך במקום זאת שפך עליו אש וגופרית. את הסלע היכה משה במטה, את העם בלשונו.

 

בדו־שיח האחרון ביניהם האל מלמד את משה שמילים פוגעות, שמילים מכות, שמשה חזר על חטאו כשהיכה בעם בכוח כה רב, גם אם בלשונו בלבד. אובדן האמון של משה בעם, קובע האל, מצביע על סוף דרכו כמנהיג: "כי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְֹרָאֵל". מנהיג שלא יכול לסחוף את עמו למקום של אמונה, למקום של תקווה, לא יוכל להכניסם אל הארץ המובטחת. לא כי האל אסר זאת עליו כעונש, אלא כי הוא פשוט לא מסוגל לזה.

עוד במוסף שמחת תורה: