קרב מאסף באוהיו

None

כל עצרת בחירות, של הדמוקרטים ושל הרפובליקנים, נפתחת בשבועת אמונים למדינה. אחד המשתתפים מדקלם אותה מהבמה, והקהל מניח את ידו הימנית על הלב ועונה כהד אחריו. הטקס נראה מוזר בעיניים ישראליות: כאשר אביגדור ליברמן הציע להשליט בארץ טקס דומה, הדבר נתפס, בצדק, כעוד ניסיון ציני להתקוטט עם המגזר הערבי. לנו זה לא מתאים, כנראה, לא במצב הנוכחי, אבל האמריקאים חיים עם זה לא רע. כאשר רגעים לפני הטינוף ההדדי מתכנסים שני הצדדים מתחת לדגל אחד, המנון אחד ושבועה אחת, יש מקום לאופטימיות.

 

היום הוא יום שלישי, ואני בשדה התעופה של טולדו, בקצה המערבי של מדינת אוהיו. לפני ארבע שנים אוהיו העניקה את הניצחון לאובמה, בבחירות צמודות. גם הפעם היא עשויה להכריע. הסקרים מצביעים כרגע על תיקו: 45 אחוז לקלינטון, 45 אחוז לטראמפ. המלחמה היא על כל קול. מייק פנס, מושל אינדיאנה והמועמד לסגן נשיא, מופיע ביום אחד בשלוש עצרות במקומות שונים במדינה. כאן, בהאנגר גדול בקצה השדה, תתקיים העצרת הראשונה.

 

שלושה צעירים עומדים בשורה הקדמית, מול דוכן הנואמים. הם לובשים חולצות טי כחולות שעליהן נכתב: "הילארי לכלא". שמותיהם הם מקס, אלכס וג'ון. הם באים מעיירה סמוכה. שלושתם עובדים בעסקים קטנים. ג'ון נתן לי את כרטיס הביקור שלו: ג'ון פ. רוהל ג'וניור, טכנאי מוסמך לטיפול בדשא, עם תמונה קטנה של דשא ירוק. למה אתה חושב שמקומה של קלינטון בכלא, שאלתי. "כי היא מושחתת", השיב בנועם. "נמאס לנו מהשחיתות". האם טראמפ צודק כשהוא טוען שהבחירות מזויפות, שאלתי. "בטח", השיב. "הכל רקוב".

 

ראיתי אנשים כועסים בהמשך אותו יום. שלושת חולצת־הילארי־לכלא לא כעסו. מה הבעיה המרכזית בבחירות האלה, שאלתי. השלושה נבוכו. "יש כל כך הרבה בעיות", אמר אלכס הג'ינג'י וגירד בזקנו. לשיחה נכנסו וויליאם בארו ואחיו גבריאל. האחים בארו הם בנים למהגרים מביירות, לבנון; נוצרים. כשהצגתי את עצמי, שמחו בי שמחה רבה ומיד נזכרו בחבר היהודי שלהם, ההוא שהיו אוכלים אצלו בייגל.

 

וויליאם היה ספק למערכת הביטחון ופרש, גבריאל הוא בעל חנות משפחתית לתכשיטים. "ביטחון, זה הנושא המרכזי בבחירות", אמר וויליאם. "סמוך עליי – אני מבין בביטחון. הגבולות שלנו פרוצים. מהגרים בלתי חוקיים מקבלים יותר זכויות מאזרחים. הדמוקרטים מכניסים אותם, ואז הם מצביעים בשבילם".

 

גם אתם מהגרים, אמרתי. אמריקה בנתה את שגשוגה על מהגרים.

 

"אין לי בעיה עם הגירה", אמר וויליאם. "אתה רוצה לבוא לכאן? או־קיי, אבל תבוא מהדלת הקדמית".

 

הוא הלך, ואז חזר. "נזכרתי במשהו שחשוב לי להגיד", אמר. "אני לא מבין איך היהודים מצביעים בעד הילארי אחרי מה שהיא ואובמה עשו להם. ישראל איננה הבעיה במזרח התיכון – הבעיה היא הערבים. אסור להאמין לערבים".

 

האם המצב הכלכלי גרוע כמו שטראמפ מתאר אותו, שאלתי.

 

"יש שיפור מסוים", הודה, "אבל הוא לא באמת שיפור. הם מרמים: אחוז האבטלה הרבה יותר גבוה ממה שמפרסמים. ביחסים בין שחורים ללבנים חזרנו מאז אובמה לשנות ה־60, כשהשחורים השתוללו ברחובות".

 

האם טראמפ ינצח, שאלתי.

 

"הוא ינצח", הבטיח וויליאם, "למרות התקשורת. החרא של הדמוקרטים נשפך בחודשים האחרונים מכל ערוץ טלוויזיה, כל הזמן. אני לא יכול לפתוח טלוויזיה אצלי בבית בלי לשמוע את זה".

 

מה חשבת על ההטרדות המיניות שמיוחסות לטראמפ, שאלתי.

 

"לא סיפור", אמר וויליאם. "כולם עושים את זה".

 

גבריאל אחיו הינהן. "בינינו", לחש לי, "אין הבדל בין הילארי לטראמפ. לשניהם יש אותו טעם בסקס: שניהם אוהבים נשים".

 

לא הבנתי, אמרתי.

 

הוא חזר והסביר, ולא עזב אותי עד שהבנתי.

 

אנחנו מובילים

 

כהן דת עלה לבמה, להתפלל. "אנחנו מודים לך, אלוהים, על הזכות להיות כאן, איתך", דיקלם. "אנחנו מתפללים שתדריך אותנו מה להצביע בבחירות האלה. לעולם נהלל ונשבח את תפארתך, אלוהים".

 

הקהל הקשיב בהרכנת ראש. אחדים מילמלו תפילה. "אמן", סיכם הכהן.

 

ואז הורה ראש צוות האבטחה של השירות החשאי לפתוח את הדלת העצומה של ההאנגר. על רקע השמיים הכחולים הגיח מולנו, בנסיעה איטית, מימין לשמאל, בואינג 757 צבוע מחרטום עד ירכתיים בסיסמת הבחירות של טראמפ. הכניסה הייתה מלכותית. ציפיתי שנערות לבושות בצבעי הדגל תרדנה לאט מהכבש, ומקהלה תשיר "אמריקה", כמו במיוזיקל. זה לא קרה. הרמקולים השמיעו במקום זה את "You Can't Always Get "What You Want, שירם של הרולינג סטונס: "לא תמיד אתה יכול להשיג את מה שאתה רוצה/ אבל אם תנסה/ לפעמים תקבל את מה שאתה צריך".

 

שיר מצוין לקמפיין שנאבק במעלה ההר.

 

פנס, 57, נחשב לבחירה מוצלחת של טראמפ. הוא גבר אתלטי, רחב כתפיים, עב לסת, לבן שיניים, בעל שיער כסוף שמסודר בקפידה ובריטון עמוק. אנשים שנראים כמוהו משחקים בנעוריהם בקבוצת פוטבול ואחר כך הופכים לפרשנים באחד מערוצי הספורט. הוא בחר בפוליטיקה. הקריירה שלו המריאה בזכות הרדיו, מדיום שהימין באמריקה מיטיב להשתמש בו. התוכנית האישית שלו הציגה סדר יום ברור. "אני נוצרי, אמריקאי ורפובליקני, בסדר הזה", אמר בפתח נאומו.

 

וכך גם הקהל. היו שם כ־300 נשים וגברים. לבד משלושה שחורים ואסיאתי אחד, עובד במטה הבחירות, כולם היו לבנים. הגברים היו בדרך כלל גדולים, דוביים, נועלים סניקרס מספר 47 ומעלה ולבושים בג'ינס נטולי מותג. הם חבשו כובעי בייסבול שאותם הסירו רק בזמן התפילה. צרור מפתחות כבד השתלשל מחגורותיהם. הנשים הצטיידו בפוסטרים בצבע ורוד שעליהם נכתב: "נשים בעד טראמפ". נשים הן כרגע הבעיה הגדולה של טראמפ, בעיקר נשים מהמגזר הזה, שמרניות, דתיות. בעבר הן הצביעו בנאמנות עבור כל מועמד רפובליקני. עם טראמפ קשה להן.

 

פעילי, בעיקר פעילות, הקואליציה הנוצרית של אוהיו חילקו באולם מדבקות אדומות שבהן נאמר: "אני נוצרי. אני מצביע". רוב מכריע של הקהל מיהר להדביק אותן על החזה, קרוב ללב. אחדים לקחו עשרות מדבקות הביתה, לחלק לשכנים.

 

טראמפ לא שייך לאנשים האלה: הוא אחר; קסמו אחר, פחות צפוי, יותר אפל. הצפצוף שלו על התקינות הפוליטית ממגנט אליו תומכים ואויבים. הוא כמו לוליין שהולך על חבל דק מעל תהום. חלק מהאנשים מרותקים אליו בגלל הפחד שמא ייפול; חלק מרותקים אליו בגלל התקווה שייפול. כך או כך, הוא מרתק אותם. והוא אומר את מה שרבים מהם אומרים זה לזה.

 

הילארי קלינטון אומרת בנאומיה שהיא מבינה את המצוקות שלהם: היא בת לאיש עסקים קטן שכל חייו נאבק על פרנסתו. טראמפ, היא אומרת, נולד מיליונר. הוא לא יבין לעולם. היא טועה בו, כמובן, והיא יודעת שהיא טועה. מנחם בגין ובנימין נתניהו, שניהם אשכנזים חילונים, הבינו את נפש בוחריהם בלי שחיו יום אחד בסביבה שבה הם חיים. את הבעיות שמציקות לבוחרים הם לא ידעו לפתור, אבל להפוך אותן להון פוליטי הם ידעו.

 

"עובדה היא", אמר פנס, "שיותר מכל אדם אחר, טראמפ נותן ביטוי לתסכולים של הארץ הזאת".

 

את הנאום שלו הקדיש להתקפה על מי שתיאר כשני אויביה הגדולים של אמריקה: התקשורת והילארי קלינטון, בסדר הזה. "אל תתנו לתקשורת לרמות אתכם", אמר. "אנחנו מובילים. התקשורת עם קלינטון, קבוצות הלחץ עם קלינטון, אבל האמריקאי הפשוט, העם האמריקאי, איתנו. יש אליטה קטנה בוושינגטון שמכתיבה לנו מה לחשוב, והעם האמריקאי מואס בה".

 

הוא נאנח אנחה כבדה. "אומר לכם את האמת, חברים: לפעמים אני רוצה להדליק את הטלוויזיה שלי עם נבוט".

 

הוא תיאר את ארצות־הברית כמדינה חלשה, מובסת, בוגדת בבעלי בריתה, הורסת את הכלכלה שלה עבור הסכמי סחר שערורייתיים, נלחמת במערכות נשק ישנות, שרויה בעוני, בפשע ובניוון. ברגע שטראמפ ייכנס לבית הלבן, כל זה ישתנה: המדינה תחזור לשגשג, המיסים יקוצצו, ביטוח הבריאות יבוטל, וביטוח בריאות חדש, טוב וזול לכולם, יקום תחתיו.

 

"בעצם", אמר, "הבחירה הפעם איננה בין שמאל לימין, גם לא בין דמוקרטים לרפובליקנים. הבחירה היא בין למטה ללמעלה, בין מי שימשיך לדרדר אותנו במדרון למי שיחזיר אותנו לראש ההר".

 

את קלינטון תיאר כאישה מושחתת, שעומדת יחד עם בעלה בראש קרן מושחתת, מכורה לממשלות זרות, ומי שאשמה בכל כישלונות ממשל אובמה. אלה דברים קשים, אבל הם כמעט מחמאות בהשוואה למה שאומר טראמפ על יריבתו יום־יום. השבוע, במסע נאומים בפלורידה, הוא ניבא שאם קלינטון תיבחר, אמריקה תסתבך במלחמת עולם ובסופו של דבר תושמד.

 

זה ההבדל בין פנס, פוליטיקאי מקצועי שיודע שלמחרת הבחירות צריך לחזור לעבודה, לבין טראמפ, שמשחק את המשחק כאילו אין מחר. ההבדל הוא גם בזיקה למפלגה, בעבר ובהווה: טראמפ אומר שהפלישה של בוש לעיראק הייתה קטסטרופה; פנס טוען שהפלישה הייתה הצלחה אדירה עד שאובמה הורה לסגת; טראמפ משתלח בממסד הרפובליקני בפראות, ובראש ובראשונה ביו"ר בית הנבחרים פול ראיין; פנס שותק: הוא יצטרך את האנשים האלה כאשר יתמודד מחדש, בעוד ארבע שנים; טראמפ תוקף מקסיקנים, נכים, מוסלמים, נשים; פנס זז הצידה.

 

לא קיימת

 

ההופעה השנייה של פנס התקיימה באוניברסיטת אשלנד, בקצה המזרחי של אוהיו. אוניברסיטת אשלנד שייכת לכנסיית האחים (brethren), זרם אוונגלי שאוסר על שלושה דברים: קונפורמיזם, שימוש בכוח, כולל מלחמה, ואמירת שבועות, כי מי שחי חיים נוצריים אמיתיים, לא צריך להישבע כדי שיאמינו לו. בחודש שעבר החליטה מועצת האוניברסיטה שהיא מתנגדת למועמדותו של טראמפ.

 

אבל פנס הוא סיפור אחר. אל האודיטוריום הצנוע של האוניברסיטה הגיעו כ־400 איש. רובם היו חקלאים מהסביבה, מיעוטם סטודנטים. בניגוד למה שראיתי בפנסילבניה הסמוכה, שלטים עם שמותיהם של טראמפ ופנס היו בחלק הזה של אוהיו בכל פינה, על כל דשא. שלט של קלינטון וקיין לא ראיתי – אף לא אחד. אם קלינטון תנצח באוהיו, היא תעשה זאת בזכות המצביעים בשכונות השחורים של קליבלנד, אקרון, סינסינטי, קולומבוס, בזכות השמאל המבוסס בפרברים ובזכות הנשים שמאסו בטראמפ. באזור הכפרי היא לא קיימת. החלוקה הפוליטית בבחירות האלה איננה בין מדינות; היא בתוכן.

 

הקהל באשלנד לבן, מבוגר, זועם. פנס מבטיח להם לקצץ במיסים למשקים חקלאיים ולבעלי עסקים קטנים. הוא מבטיח למחוק את כל התקנות שהתקין אובמה ולשמור על כל זכויותיהם של בעלי הנשק. "הגיע הזמן לשוב הביתה", הוא אומר להם, והקשיש שעומד לידי מזיל דמעות כמים. איך ישוב הביתה כשהבית כבר לא שלו. אחר כך אני פוגש כמה מהם בבורגר קינג הסמוך, סוגרים עניין בדאבל־וופר טבול במיונז ובמנה מוגדלת של צ'יפס בקטשופ.

 

גם בבחירות הקודמות לנשיאות, לפני ארבע שנים, הגעתי לאוהיו. גם אז הצביעו הסקרים על שוויון. העצרות בהשתתפות מיט רומני, המועמד הרפובליקני, וסגנו פול ראיין היו סיפור הצלחה. אלפי מצביעים נלהבים השתתפו בהם. אחר כך, כשהקלפיות נסגרו, התברר שאובמה ניצח בהפרש של 166 אלף קולות.

 

אדריכל הניצחון

 

דיוויד אקסלרוד היה אדריכל הניצחון של אובמה בבחירות של 2008. בספר הזיכרונות המצוין שלו, "מאמין", הוא מספר על אחד, מייקל ווייט, שהתמודד ב־1989 על ראשות עיריית קליבלנד, אוהיו. לווייט לא היה בסיס פוליטי ולא היה כסף. כדי לקנות לעצמו שם בעיר, הוא נהג להקשיב לחדשות ברדיו ולמהר לכל מקום שהיה בו אירוע – רצח, שוד, תאונת דרכים. הוא היה מגיע, ניגש למצלמות ומתראיין – אבל לא זה הסיפור.

 

בעימות בין המועמדים השתתפו חמישה. ארבעה התחרו ביניהם מי ישבח יותר את ראש העיר היוצא, שהיה מאוד פופולרי. הם הבטיחו ממשלת המשך. ואז קם ווייט ואמר ההפך: המשך לא יעשה את העבודה. חייבים לשנות.

 

הנאום חולל מהפך. ווייט ניצח בבחירות. "ווייט לימד אותי שיעור שהעמיק את ההבנה שלי בבחירות לראשות ערים ובבחירות לנשיאות", כותב אקסלרוד. "כאשר פוליטיקאי מכהן מסיים את תפקידו, הבוחרים רוצים רק לעיתים רחוקות בהעתק של מה שיש להם, גם אם הפורש היה פופולרי. כמעט תמיד הם מעדיפים שינוי על פני שימור הסטטוס־קוו".

 

הכלל נכון גם ב־2016, בבחירות לנשיאות. לאחר שמונה שנים אינטנסיביות עם ברק אובמה, הבוחרים רצו שינוי. הם הכירו את תנועת המטוטלת הזאת מהעבר: כל ארבע או שמונה שנים מתחלף נשיא ומתחלפת המפלגה בבית הלבן, והמדינה לעולם עומדת. הם לא רצו את קלינטון. היא הייתה הסטטוס־קוו.

 

המועמדות של טראמפ שיבשה את תנועת המטוטלת. בקבוצות מיקוד שעורכים סוקרים במדינות מפתח, הנקודה הזאת עולה שוב ושוב: הבוחרים המתלבטים רוצים שינוי, אבל פוחדים מטראמפ. השאלה היא מה יכריע אצלם בסוף, הרצון לשינוי או הפחד מהשינוי הזה.

 

אחרי הבחירות

 

המפלגה הרפובליקנית מתייצבת לבחירות כשהיא מפולגת. רפובליקנים מהזרם המרכזי, אישים כמו מזכיר המדינה לשעבר קולין פאוול, יצביעו בגלוי בעד קלינטון. אחרים יימנעו מהצבעה. גם אם טראמפ יובס וייעלם, המשבר הפנימי יימשך. חלק מנציגי המפלגה בקונגרס ירצו לשתף פעולה עם הנשיאה קלינטון; אחרים ידרשו לחקור אותה למוות. הקרב על נשמתה של המפלגה יימשך. שמרנים יילחמו בפופוליסטים, דתיים בחילונים, ימין במרכז.

 

המפלגה הדמוקרטית מציגה כרגע חזית אחידה, אבל יודעת שיום לאחר הבחירות המשבר הפנימי יתחדש. לשמאל יש שני מנהיגים בולטים – ברני סנדרס, שבמאבק נגד קלינטון סחף אחריו המוני צעירים, ואליזבת וורן, נציגת מסצ'וסטס בסנאט. השניים מתכוונים להיות משגיחי הכשרות של השמאל בממשל הבא. אם קלינטון תחתור לפשרות עם הרפובליקנים, הם ירימו את נס המרד.

 

אשר לטראמפ, השמועות מדברות על כוונה שלו להקים תאגיד תקשורת חדש, שיתבסס על דעותיו ועל בוחריו. טראמפ נהג לומר שהשם שלו מוסיף אוטומטית 25 אחוז לערך הכספי של מיזם מסחרי. לא עוד. בניו־יורק מחו דיירי מתחם בן שלושה בניינים על כך שהבניינים נקראים על שמו. ההנהלה נאלצה להחליף את השם. העיתונים מדווחים על ירידה בהזמנת חדרים בבתי המלון ובמועדוני הגולף של טראמפ. למרבה הצער, האנשים שמעריצים אותו לא יכולים להרשות לעצמם להתגורר בנדל"ן שלו.

 

בינתיים הוא נהנה מהכספים שקרן הבחירות שלו מעבירה לחברה המסחרית שלו בתמורה לשימוש במתקניה. הסידור הנפלא הזה עלול להסתיים ב־8 בנובמבר.