לא תופסת

ויקי כריסטינה מזמינה אתכם לבלות בטאפאס־בר צעיר וטרנדי, אבל בפועל מדובר במפעל הזנה המוני, עם אוכל מיושן ועייף

מסעדות רבות התחלפו במתחם התחנה בדרום תל־אביב, מאז הקמתו לפני כשבע שנים, ואף אחת מהן לא הותירה עד כה שום רושם. ויקי־כריסטינה נפתחה לפני שש שנים בתקופה שבה טאפאס ברים היו אופנתיים מאוד בתל־אביב. מאז, רובם נסגרו, אבל היא שרדה — בין השאר כנראה בזכות מיקומה המוצלח במעין חצר פנימית יפה בצילו של עץ פיקוס.

 

הטאפאס ברים התפתחו בספרד. שמן של המנות הקטנות נלקח מהמכסים הקטנים (טאפה בספרדית — מכסה) שהברמנים היו מניחים על כוסות המשקה של הלקוחות, כדי להרחיק מהן את הזבובים. ואם כבר היה מכסה, הניחו עליו משהו — בתחילה רק נקניק או גבינה, אבל כשהברים החלו לנדוד מהכפרים הקטנים לערים הגדולות, והחלו לשרת קהל מתוחכם ותובעני יותר, הנשנוש הפך למנת פתיחה מורכבת וססגונית, אבל תמיד עתירת שומן ומלח. גם כדי לשעשע את חיכם של הסועדים, אבל חשוב יותר — כדי לאפשר להם להמשיך לשתות.

 

כיום, מנקודת מבטו של שף, טאפאס בר הוא למעשה הזדמנות להמציא מנות רבות ומקוריות, המגיעות אל הסועד במתכונת ובתמחור של מנה ראשונה. היינו ארבעה והזמנו מנות כמו אנסלאדה ורדה - סלט חסות עם אגס מבושל ביין וגבינת רוקפור ברוטב ויניגרט (34 שקלים), אספרגוס על הפלנצ'ה ברוטב חצילים, עם לאבנה ושקדים מעושנים (37 שקלים) או המבוגרסה פורטבלה - שהוא המבורגר קטן המוכן מפטריית פורטבלו צרובה בשמן זית ומוגש עם גבינת עזים (29 שקלים).

 

בסלט היו כמה עלי אנדיב, שדווקא לא צוינו בתפריט, אבל היו בלתי רעננים בעליל. האגס לא בושל ביין, וכו'. גבעולי האספרגוס היו דקיקים ובושלו יתר על המידה ולרוטב החצילים השרופים שנלווה אליהם היה טעם של סתם טחינה. המבורגר הפורטבלו היה רעיון חמוד, כי פטריית פורטבלו באמת טעימה יותר מבשר, אבל הביצוע היה רשלני.

 

גם סבב שני של מנות לא שיפר את הרושם הכללי: צ'יפירונס א לה פלנצ'ה (39 שקלים) היו קלמרי שטוגנו בשמן והוגשו עם עשבי תיבול ורבע לימון, בלי טיפת דמיון או המצאה. שרימפס ולנסיה (48 שקלים) הם שרימפס לוהטים שהוגשו במחבת קטנה על מצע פושר של עגבניות שנחתכו בגסות, כשהבדלי הטמפרטורה הניכרים חושפים את העובדה שהמנה רק הורכבה על המחבת ולא בושלה בה. מנה של קוקי פאנצ'טה - שתי צדפות קוקי סן־ז'ק שנעטפו ברצועות של בייקון וטוגנו על מחבת (47 שקלים) הייתה קצת יותר מעניינת וטעימה, והייתה יכולה להיות טובה ממש, אם בצדפות העדינות לא ניכרו תלאות ההקפאה וההפשרה. גם שתי מנות בשריות ממש – נתח קטן של סינטה על פירה של בטטה סגולה (54 שקלים) ונקניקייה בגריל עם תבשיל כרוב כבוש (39 שקלים) היו סתמיות למדי.

 

השירות בויקי־כריסטינה היה טוב, והמנות הגיעו במהירות, אבל הותירו רושם של גישה מיושנת מבחינת התפיסה של טאפאס ועייפות ברמת הביצוע — כאילו יצאו ממטבח מותש של מפעל הזנה המוני כמו אולם שמחות, אחרי שתי חתונות שנערכו בזו אחר זו.

 

סך הכול — בהנחה שכל סועד צריך להזמין כאן שתיים או שלוש מנות, ארוחה לזוג תעלה פה לא פחות כ־250 שקל, לפני משקאות. עם עוד שתי כוסות יין, בקבוק שלם, או שני קוקטיילים, קינוחים ושירות - מחירה עשוי להגיע גם ל־400 שקל לזוג. ברמת המחיר הזאת, לסועדים מגיע אוכל מוקפד קצת יותר. בעצם, הרבה יותר.

 

• ויקי כריסטינה, מתחם התחנה תל־אביב. טל: 03־7367272. לא כשר