תזרקי אותו?!

יש אינסוף סיבות להישאר בקשר מתעלל, הרסני ומסוכן, אבל כשכל סימני האזהרה כבר נמצאים שם, את חייבת להציל את חייך. אנא ממך, היי אמיצה

הוא מפחיד אותך. הוא מאיים עלייך.

הוא עושה לך שערוריות על הוצאות אלמנטריות למען הילדים. הוא ביטל את כרטיס האשראי לחשבון ומשאיר אותך ללא פרוטה. הוא מזלזל בך. אומר לך שאת אפס. עושה לך ברוגז ולא מדבר איתך, ימים, שבועות, לעיתים חודשים של שתיקות. הוא מכה אותך. מחמיא ללא הרף לנשים אחרות ולא אומר לך מילה טובה. בוגד בך לתיאבון, בפרהסיה. גורם להרגיש על ידו נחותה, עלובה, מכוערת, כזאת שאף אחד לא ירצה אותה לעולם. הוא שונא את כל מי שקרוב אלייך, מרחיק אותך מכל בני משפחתך וחברייך, מבודד אותך לגמרי בלחצים, איומים, בכיות, שערוריות. הוא אומר שאם יראה אותך מחייכת לשרברב או לשכן או לנהג ההסעות של הילדים, הוא יהרוג אותך ואותו. הוא מאיים עלייך שאם תעזבי אותו הוא ירצח אותך.

הוא מכה אותך. את אישה מוכה. חבולה. עלובה.

איפה עובר הקו בין אלימות לבין התעללות נפשית לבין נרקיסיסט שלא רואה אותך ממטר? למה אנחנו נשארות שם במקום להציל את חיינו, את הדימוי העצמי שלנו, את כבודנו האנושי?

מדוע אנחנו נשארות בתוך יחסים שמאמללים אותנו? מה גורם לנו להמשיך ולאבד את הערכתנו העצמית עד שלא נותר ממנה פירור?

אתן, המכורות לאהבה, ייתכן אפילו שלא בחרתן בו, כזה מתעלל. לא ידעתן שהוא כזה. ייתכן שההתאהבות הראשונית הייתה בגבר שמייצג את הפנטזיה האידיאלית, ייתכן שהטעה אותך, ייתכן שהטעה את עצמו, יתכן שהטעית את עצמך, ראית מה שרצית לראות, אבל ברגע שנוצרה ההתניה ונוצר הקשר בינו לבין מרכז התגמול שבמוח, האיש הזה הפך באופן בלעדי קשור לריגוש, למשיכה שנראה שלעולם לא תהיה דומה לה.

גן העדן של המאוהבות יכול להפוך לגיהינום בהדרגה או באופן פתאומי. לפעמים חוסר היכולת ללכת הוא גם זה שמעורר נגדך אלימות נוספת, בוז, לעג, התנשאות, אפילו התמכרות שלו לשעבוד ההדדי של הסבל. האופציה של לקום להסתלק לא קיימת. לפעמים שנות טיפול אצל פסיכולוג לא יזיזו אותך.

לעיתים את רווקה שרוצה ילדים. מרגישה ששעון הזמן של העיתוי להיות אמא הולך ואוזל. מוכנה לקבל הכל ובלבד שתוכלי להישאר עם מי שיהיה אב לילדייך. לא יודעת ולא מודעת לשום אפשרות אחרת. יצר הקינון דורש את שלו, וכדי להגשים את מטרתך, המודעת או הבלתי מודעת או המודעת למחצה, תהיי מוכנה למכור את חייך.

או שבעינייך משפחה היא דבר מקודש. משפחה זה דבר שלא מפרקים. ואם לרוע המזל בן הזוג הרסני ומתעלל, מכה או מכפיש, עדיין הוא חלק מחיי המשפחה. לא מפרקים את הבית! וסביב התפיסה הזאת קיימים כמובן כל הספיחים: לא גורמים עוגמת נפש לאמא ולאבא. לא בוחרים בסיוט הגירושים לילדים. זאת בחירה שלא באה בחשבון. תסבלי, תזחלי בתוך הביצה, תהרסי את בריאותך, אבל לא תפרי את הציווי: שמירת השלמות המשפחתית.

וכמובן, ישנו הפחד מעוני. הוא המפרנס היחיד. לאן תלכי? אין לך כסף. את לא יודעת כמה יש בחשבון הבנק. את לא יודעת כמה יש בחברה שהקים. את לא יודעת להיכנס לחשבון. אין לך זכות חתימה. את לא מתמצאת בכל מיני עניינים של מספרים, השקעות. את הצד שעד היום התמחה ביחסים, בילדים, בניהול בית, לא עלה על דעתך שיגיע רגע שבו תיאלצי להתפרנס לבד. לא ידעת להבטיח את עתידך.

וישנם הבושה הנוראית, חוסר היכולת להודות בכישלון. בחרת לא נכון. את טיפשה. את פראיירית, את עדיין מכורה לדימוי שאישה נפרדת, או אישה לבד, זה משהו עלוב, לא ראוי. את חייבת להיות עם גבר.

ותמיד יותר מכל ישנו הפחד מהפרידה. הגיהינום של הריק, הפחד לאבד, הפחד מן הלבד, הפחד מהוויתור על החלום - וכל המכות הפיזיות והנפשיות נשכחות אל מול התהום הזאת שמולה את ניצבת: פחד הנטישה.

ובכן, הגיעה השעה שהחינוך והמסורת החברתית יגדילו את הלגיטימציה לפרק, אם צריך. לא לחינם זכה הביטוי "תזרקי אותו" לאהדה כל כך רבה גם בין הגברים. רבים מאיתנו כבר מבינים שחיי סחי ומיאוס אינם דבר ראוי בחברה שלנו.

הטכנולוגיה של היום מאפשרת לנשים בנות השלושים לשאוב ביציות שיוקפאו ויישמרו לכל גיל שבו יחפצו לממש את האמהות – בין אם נמצא את בן הזוג הנכון או לא, וזה יכול לקרות גם אחרי גיל הפוריות הביולוגית. חוסר פחד מהשעון הביולוגי יגדיל את השליטה בחיינו.

וכמובן, כסף! כסף הוא לא גועל נפש. יש לנו מחויבות להבין כסף; לפעמים אחריות להרוויח כסף, לחיות תוך אחריות כספית גם בתוך השותפות הקרובה והנוחה ביותר, ופי כמה וכמה להיות ערניות – אפילו דרוכות – לראות סימנים של סכנה. לא בהכרח להיות פרנואידיות, אבל לא להירתע מהסכמי ממון, לא לחיות בעיוורון.

נכון, לא תמיד יכולה להיות לנו שליטה מוחלטת במצב חיינו. גם אין יכולת לתמרן ברגעים מסוימים. לעיתים נדרש מאיתנו אומץ לב כביר לברוח ממצבים הרסניים ומחלישים אל הבלתי נודע, לפעמים חשוב להחליט שאם לא כעת – אז בעתיד. צאי מן הקלישאות של "קל להרוס, קשה לבנות". תשכחי מ"זאת לא חוכמה לברוח"; לפעמים בריחה היא הצלת חייך.

כדי להתחיל לזוז את זקוקה לתמיכה מכל הסוגים.

ראשית, לפני הכל, תיפרדי מן הבושה. צאי מהארון! תתחילי לדבר. תספרי. תחילה לאדם הקרוב ביותר שעליו את סומכת: חברה טובה, אבא, אמא, אחות. לפעמים המעצור גדול מדי. לכן תחילת הדיבור צריכה להיות עם איש מקצוע: פסיכולוג, עובד סוציאלי, לפעמים כדאי גם לדבר עם עורך דין. חשוב שתפני לכל מקור תמיכה חברתית, משפחתית, קהילתית, רפואית. אל תירתעי מבקשת הלוואה כספית: לפעמים אי־אפשר בלי אשראי, בידיעה שיום אחד תחזירי.

לפעמים כדאי להיעזר בתוצרים של הקדמה הרפואית: תרופה נגד חרדה לפעמים יכולה ליצור מסך בינך לבין הצפת רגשות של חרדות נטישה. מניסיוני הרב, לפעמים טיפת כימיה

מרופא המשפחה או ממומחה שווה רבבות מילים.

אל תשלימי עם חיים בזבל. אנחנו כאן בשבילך!