מכתבים

"מסיבת סוף העולם", הראיון הנוקב עם רבקה מיכאלי, עורר תגובות רבות. הנה כמה מהן:

 

לא מ־פ־ח־ד־ת!

 

אני כל כך אוהבת את האישה הזאת, למרות שאנחנו לא מכירות בכלל. וכן, אני בטוחה שאני לא מיוחדת בכך. 

 

רבקה מיכאלי היא אייקון ישראלי, בגלל שהיא מוכשרת בטירוף, ואפילו עוד יותר — בגלל שהיא אמיצה, ישרה כמו סרגל, מקורית, חכמה ומתנסחת בהיגיון פשוט ונקי. היא מסבירה את מחשבותיי ודעותיי. אומרת את הכאב שלי בשקט — שקט שצועק באמת המוסרית שלו.

 

היא לא פוחדת להגיד: כן, אני בעד "בצלם" כי הם פטריוטים — מול סביבה שעוינת אמירה כזאת, ובאמירה שלה מחזקת אותי.

 

 

היא לא פוחדת להגיד: כן, אני בעד מרצ, כי הם אוהבי הארץ הזאת לא פחות מכל אחד אחר. היא לא פוחדת להגיד: כן, אין לי רצון וסיבה להופיע בחברון, כי זאת לא ארץ ישראל מבחינת החוק והלאום — זה שטח כבוש!

 

היא לא פוחדת להגיד: כן, המתנחלים בחברון מתנהגים כלפי הפלסטינים כמו גזע עליון, מתנשאים עליהם, רודים בהם וגורמים להם לסבול.

 

שתינו באותו גיל, ולמרות שאני נראית מצוין, אין לי כוח לעשות אפילו שמינית ממה שהיא עושה בכל כך הרבה פרויקטים. שאפו!!!

 

רבקה'לה, אני כל כך שמחה שאיתי סגל ראיין אותך. תודה לך, נהניתי והתענגתי.

 

נוריתה גושן־דנאי, רמת־גן

 

קוסנם לך, רבקה!

 

גברת רבקה מיכאלי, העם שאת קוראת לו "כובש" הוא העם שהפך את השם "רבקה מיכאלי" למותג. אגב, למען האמת, אותי אישית מעולם לא הצחקת.

 

"מדינת ישראל היא המדינה שלי", אומרת מיכאלי. איך שלך? הרי את חיה במדינת "כיבוש", כהגדרתך. אז תחליטי, שלך או לא שלך?

 

אני חושבת שמאז ימי "ניקוי ראש", התוכנית בהשתתפותך, עברת שטיפת מוח. את ונעמי שמר הייתן חברות. אהבת אותה "אהבת נפש", את מספרת, איך זה שלא למדת משיריה כלום על אהבת המולדת?

 

איך אמרת פעם בהונגרית באחד המערכונים ב"זהו זה!": "קוסנם בזק!" אז "קוסנם גם לך, רבקה מיכאלי!" לכי לך לאחוזת ראשונים ועזבי אותנו במנוחה. יש לנו מספיק אויבים!

 

אדה ברוריה, דימונה

 

אמיצה

 

ידעתי שרבקה מיכאלי היא שחקנית גדולה. ידעתי שהיא קומיקאית נהדרת. אפילו זמרת לא רעה. אבל לא ידעתי עד כמה האישה הנפלאה והמיוחדת הזו אמיצה, יודעת ומבינה את החיים ואת הקורה בארץ ובעולם, מנתחת ומביעה דעה בצורה נפלאה והגיונית. חבל שיש מעטים כמוה.

 

קראתי בשקיקה את הראיון של איתי סגל ואני מאחל לך, רבקה'לה, עוד הרבה שנים של איכות חיים.

 

ושלא תפסיקי לעשות את מה שאת עושה עד שרק את (ולא אף אחד אחר) תחליטי שלא בא לך יותר.

 

פ', יהוד (הפרטים במערכת)

 

יוצאת חוצץ

 

רוב העם (כולל מי שגרים ביהודה ושומרון) רוצה שלום וגבולות בטוחים. יש קיצוניים לכל צד וגם להם זכות להיאבק על דעותיהם, ממיכאלי בשמאל ועד הימין הקיצוני.

 

הוויכוח לגיטימי כל עוד לא יוצאים חוצץ, דרך ארגונים בחו"ל, נגד ממשלה נבחרת.

 

ארגון "בצלם" משחק לידי מיטב אויבינו בעולם, כולל אנטישמים גמורים, אנשי ה־BDS ועוד מרעין בישין. גם אם כוונותיהם טובות, אסור באיסור חמור לפעול כפי שהם פועלים, כי עבור אותם אויבי ישראל — גם על "בצלם" וגם על מיכאלי להיעלם מארצנו.

 

אודי בוך, חיפה

 

ארץ ישראל הישנה

 

ממרום גילה, "כמעט בת 80", "רבקה מיכאלי לא מפחדת מאף אחד". והיא, המדברת בהיגיון ובהגינות, בשום שכל ובטוב טעם – ובעיקר, בכנות מייסרת, מזכירה לי את ארץ ישראל הישנה, הטובה, היפה, האיכותית, התמימה והמלבבת שנגנבה לנו "מתחת לרגליים", ורק ישישים כמוני עוד נותרו לקונן עליה.

 

אז יופי, נחמה! — שדבר לא נעלם מעיניה שלא קהו מזוקן ורואה כל מארה המרעילה חיינו כאן, בארץ חמדת. לא רק מתנחלי חברון, כוהני "הכיבוש הארור", המתנהגים כ"גזע עליון", כדבריה, אלא גם תחלואי התרבות הישראלית, כמו הניסיון לביטול התאגיד וסתימת הפיות, וביזוי התרבות המזרחית. והמדאיג מכל, שעם ישראל מגיב למארה שכזו ברפיסות חולנית, כתגובת שלושת קופי קונפוציוס המפורסמים — לא רואים, לא שומעים ולא מדברים.

 

רבקה'לה, אנחנו איתך!

 

גדעון גרינפטר, חיפה

 

הצד השני של המטבע

 

רבקה מיכאלי, פעם גם אני הייתי כמוך, אבל התפכחתי! את טוענת שהיהודים בחברון מתנהגים כמו "גזע עליון", אז אני שואלת: ניסית פעם להגיע לאיזשהו מקום בשטחים המוחזקים על ידי פלסטינים ללא ליווי של צבא או ערבים? אם תנסי, לא בטוח שתצאי משם בחיים.

 

אז בעוד הפלסטינים מסתובבים כאן בצורה חופשית — לנו אסור לנסוע לשם. אז מי מתנהג כמו "גזע עליון"? 

 

אני חושבת שלא היינו מקימים חומת הפרדה או עושים בדיקה ביטחונית לנכנסים לארץ (דרך הים, האוויר או היבשה) לו לא היינו צריכים להגן על עצמנו.  הגיע הזמן שתהיי ב"צד שלנו".

 

סיגי ראנד, תל־אביב

 

 

מלכודת השנאה

 

בעקבות טורו של חנוך דאום, 18.11.16

 

במסע שלו לארה"ב, מתאר חנוך דאום סיטואציה קומית מרתקת, שכאילו לקוחה מתוך קומדיה מופרעת של האחים כהן: הוא יושב במסעדה כשרה בדאלאס, ומגישים לו סטייק בצורת מדינת ישראל. אלו הימים שלפני הבחירות, ודאום – כמו רבים מאוד אחרים – משוכנעים שקלינטון תהיה הנשיאה הבאה. אבל בעודו נוגס בסטייק ומחלק את ירושלים, קאובויז יהודים מקומיים שסועדים במקום מסבירים לדאום למי הם עומדים להצביע: טראמפ.

 

כאשר שואל אותם דאום מדוע, הוא מבין שהבוקרים הכשרים הללו לא ממש מתים על טראמפ, לא מתרשמים מכישורי מנהיגותו וכנראה שלא מצפים שמיסטר "תפוס אותה בפוסי" יציל את טקסס. אז למה? "הם פשוט מתעבים את הילרי קלינטון ברמות שאנחנו כאן בישראל לא ממש הבנו", כותב דאום. כלומר, הם יצביעו לטראמפ לא כי הוא צריך להיות נשיא, אלא כדי שהיא לא.

 

שנאה, היא חומר הבעירה הזמין ביותר בפוליטיקה – שם, וגם פה. כנ"ל פחד. אבל עם הדלק הזה אפשר אולי להגיע לשלטון – לא באמת להנהיג. כי שנאה לא מכניסה יותר מורים לכיתות, שנאה לא תעצור את ההתחממות הגלובלית, ושנאה בוודאי שלא תביא שלום.

 

וכדאי לזכור את זה.

 

ג', כרכור

 

ניו־יורק־טקסס

 

בעקבות טורו של חנוך דאום, 18.11.16

 

מודה בעוונותיי, הטור של חנוך דאום תמיד מעניין אותי. גם הפעם, כשסקר את הרקע לבחירתו של דונלד טראמפ ללא שום יומרה לאמירה פוליטית נוקבת, השכיחה לצערי במחוזותינו לאחרונה. דווקא היעדר היומרה הזה הוא ששובה את הלב.

 

על פי תיאורו, דאלאס היא עיירה משעממת. ואכן, בדיוק את זה הבין טראמפ בחושיו המחודדים. בכל העולם מכירים את וול סטריט, הוליווד, ניו־יורק וקמצוץ של לאס־וגאס. אבל האמת היא שהמיעוט הנוצץ הוא לא זה שמכריע גורלות.

 

דאום התרכז בדיוק בנישה שבגללה טראמפ הוא הנשיא, ולא הילרי קלינטון. ה"ניו יורק טיימס" אינו לב ליבה של אמריקה. דאלאס ושכמותה — דווקא כן. אהבתי. 

 

מרק בריל, כפר־סבא

 

לא וירטואלית

 

בעקבות מדורה של דניאלה לונדון, 18.11.16

 

טוב שיש את דניאלה, שמצליחה תמיד להביע את התחושות הכנות והאמיתיות ביותר. בכל פעם מחדש היא מיטיבה לתאר את המציאות, במיוחד בתקופה שנעשית יותר ויותר פלסטית ווירטואלית.

 

דינה שאו, ראש־פינה

 

תסמונת האינסטוש

 

בעקבות טורו של מאור זגורי, 18.11.16

 

הטור האחרון והכל כך מדויק של מאור זגורי שיקף באופן מדהים את התחושה שאני מאמינה שקיימת אצל כל ילידי דור ה־y. אלא שבגלל הפייסבוק והאינסטוש, אף אחד מאיתנו לא יודע שגם החבר שלו עם התמונות ממקסיקו מרגיש אותו הדבר.

 

אז מאור, תודה שהעברת לנו את המסר והזכרת לנו שיש חיים בחוץ ושהם קשים אצל כולם, פחות או יותר באופן שווה.

 

הדר, תל־אביב (הפרטים במערכת)

 

השיח האמיתי

 

בעקבות טורה של דנה ספקטור, 18.11.16

 

דנה יקרה, כקוראת נלהבת של טורך, אני חייבת לחזק אותך ולספר לך עד כמה אני אוהבת את מחשבותייך.

 

מיד עם תום הקריאה אני מעבירה את אבחנותייך דרך תפיסת עולמי ומוצאת שהן נוגעות בי ויוצרות הזדהות רבה.

 

במילים אלה אני מבקשת לחזק אותך ואת רן, בן זוגך, בנחמת הידיעה כי אמנם בשליחות יש קושי אדיר, ולומר לכם תודה על שאתם נושאים את עול השליחות. שליחות שנועדה להוציא את הציניות, הצקצוק, ההתחסדות והיצרים המוסתרים מארון הפוליטיקלי־קורקט. שניכם הופכים את השיח לאמיתי, כן, סקסי, מרתק ומקומם לפרקים, ומתכתב עם התכנים האמיתיים של כולנו.

 

המשיכי בייעודך. את עושה אותו טוב ובהתמדה. מאחלת לך שהשליחות תהפוך קלה לנשיאה מיום ליום.

 

ליבי קשת, פרדס־חנה

 

עולם של גברים

 

בעקבות טורה של דנה ספקטור, 18.11.16

 

דנה, אני חייבת לציין שהופתעתי מטורך השבוע. אני קוראת אותו מאז שהתחלת לכתוב. לא שתמיד אני מסכימה עם דעותייך, אבל אני חושבת שהפעם הלכת קצת רחוק מדי.

 

אני אישית צפיתי בסדרה שבן זוגך יצר ולא ראיתי שם שום דבר שכדאי למחות עליו. זו דעתי האישית, אבל יש כנראה גם אחרים שחולקים על כך. מכאן ועד להפוך למתנגדת של הילרי קלינטון או של כל מי שחושב שיש אסור ומותר בעולם — נראה לי קצת מוגזם.

 

הפכת להיות אוהדת של מי שמבחינתו זה עולם של גברים, ונשים נועדו לשמש בו צעצועים. אני קצת מתפלאת עלייך.

 

יעלה אברהם, מושב עופר

 

אדם חופשי

 

בעקבות טורה של דנה ספקטור, 18.11.16

 

דנה, אני קוראת אותך בשקיקה כל שבוע. אני רואה גם את הסדרה של רן והיא מרתקת.

 

אני בעצמי לא שונאת גברים והרבה פעמים גם מזדהה איתם ועם כאב הראש שאנחנו, הנשים, עושות להם. ולא בגלל שאני שוביניסטית. אני פשוט מסוגלת לראות גם את בלבול המוח שלנו, הנשים.

 

יש לי בעל שכולו מחויבות ומסירות למשפחה, הרבה פעמים על חשבונו, ופעמים רבות אני הסוציומטית שסביבה מסתובבים, ולפעמים גם הפוך.

 

מעולם לא הרגשתי שגבר כלשהו עמד בדרכי לעשות משהו שרציתי להשיג בחיים. אני מבינה שנשים רבות מרגישות אחרת, אבל הציפייה שאהיה פמיניסטית בהגדרה, לפני הכל, היא ציפייה מטופשת. אין לי משקעים מגדריים. אני אדם חופשי.

 

אז מבחינתי הסדרה מביאה את המורכבות של גירושים במדינת ישראל המטורללת, ורן מסמל בה גבר שאני בעיקר מרגישה אליו חמלה על החיים הבלתי אפשריים שהוא כלוא בהם. 
בכל מקרה זו סדרה, ולא עלה על דעתי לייחס לו משהו אישי. אל תיקחי ללב.

 

עדי רוזנפלד, תל־אביב