שירת החמקן

None

הקבינט החליט השבוע פה אחד לאשר רכישת 33 מטוסי קרב מדגם F35 לחיל האוויר. ההחלטה לא הפתיעה; הפה האחד הפתיע. יובל שטייניץ, שהוביל את הקמפיין נגד המטוס לפני שנתיים, הצביע הפעם בעד.

 

הזכרתי לו דברים שאמר אז, ושחזר עליהם שוב לפני חודשים אחדים: המטוס רע מיסודו, עמוס תקלות, לא עונה על הציפיות ולא מתאים לצרכים של ישראל. "זה לא שלמטוס יש בעיות", אמר לעיתון "כלכליסט" באפריל השנה. "הוא (פשוט) מטוס לא טוב".

 

מה קרה, שאלתי.

 

"השתנו כמה דברים", אמר. "בעיניי המטוס עדיין רחוק מלהיות כליל השלמות, אבל יש לו שני יתרונות - החמקנות ורמת המחשוב הגבוהה שלו.

 

"יש לו חסרונות גדולים שנותרו כפי שהיו - כאשר הוא טס כחמקן הוא יכול לשאת רק 1.8 טון פצצות; כאשר כדי להוסיף משקל הוא מוותר על החמקנות הוא נחות ממטוסי הדור הקודם.

 

"הטווח שלו קצר יחסית. הנתונים של הפנטגון מדברים על טווחים בסולם יורד - ה־F15 הוא בעל הטווח הארוך ביותר, ה־F16 אחריו ובסוף ה־F35. הוא גם נחות בתמרון, אם כי התכונה הזאת לא מאוד חשובה. הטעות הגדולה ביותר בתכנון המטוס היא שהותקן בו מנוע אחד. מטוס מהסוג הזה חייב להיות דו־מנועי".

 

סיפרתי לו ששמעתי חוות דעת שונה לגמרי מפי קצין בכיר בחיל האוויר. "יש היום בעולם 200 מטוסים שטסים, כ־160 אלף שעות טיסה", אמר הקצין. "לפני שלושה חודשים הכריז חיל האוויר האמריקאי על המטוס כמבצעי. 11 מדינות נוספות מעוניינות לרכוש אותו. אף מדינה לא חזרה בה, לבד מקנדה. ראש הממשלה החדש, ג'סטין טרודו, התחייב במערכת הבחירות לבטל את ההתקשרות. עכשיו, כשהוא יודע יותר, הוא מתלבט.

 

"היום המטוס בשל. הוא לא רק מטוס - הוא תפיסה, הוא קפיצת דור עוד יותר גדולה מהקפיצה שהייתה כשעברנו ל־F15 ול־F16. אין עוד מטוס כזה בעולם.

 

"יש במזרח התיכון כאלף מטוסי קרב מדור 4 ודור 4.5. ה־F35 הוא דור 5. הוא מחזיר לנו את היתרון האיכותי, מחזק את ההרתעה, מסייע למקבלי ההחלטות. הוא ורסטילי: כשאני טס להפציץ בעזה אני לא זקוק לחתימה נמוכה. המטוס יכול לשאת למשימה כזאת 6 טון פצצות".

 

חתימה נמוכה הוא המונח המתאר את כושר ההתחמקות של המטוס ממערכות הזיהוי. המטוס לא נעלם לחלוטין ממסכי הרדאר, אבל הנוכחות שלו עליהם מזערית.

 

המטוס יקר, אמרתי.

 

"היה יקר", אמר קצין חיל האוויר. "בגלל כמות ההזמנות, שתגיע בסוף התוכנית ל־3,000 מטוסים, המחיר יירד. הוא עולה היום פחות מ־F15 חדש. האחזקה שלו אמנם יקרה יותר, אבל היצרן, לוקהיד־מרטין, בנה יכולות סימולציה מדהימות, שמאפשרות לפצל את האימון – 50 אחוז משעות הטיסה באוויר ו־50 אחוז בסימולציה. קנינו מערכת כזאת. השימוש בה יוריד את עלות התחזוקה עד לרמה של דור המטוסים הקודם".

 

מאחורי גבו של הקצין היו תלויים שני תצלומים שווי גודל – ה־F35 החדש, שבארץ יכונה "אדיר", ו"הרמס 900", מטוס גדול ללא טייס, ששמו בישראל "כוכב" (הכינוי הצבאי המעודכן למטוס ללא טייס הוא כטמ"מ – כלי טיס מאויש מרחוק). נסעתי לא מזמן במכונית ללא נהג של "מובילאיי", אמרתי. מדוע מה שעובד בכביש לא יכול לעבוד באוויר? מבקרי המטוס טוענים שעד אמצע העשור הבא יוכלו כטמ"מים לבצע את רוב המשימות שלו, במחיר נמוך בהרבה ובלי לסכן טייסים. הטכנולוגיה קיימת.

 

"אין על המדף כלי כזה", אמר הקצין. "גם בתוכניות הפיתוח של יצרניות המטוסים אין. כלים כאלה יהיו אולי ב־2050, לא קודם".

 

שטייניץ מאשר בצער: אין בינתיים תחליף למטוסי הקרב. הוא מאשר גם שהמחיר יירד – המטוסים החדשים יהיו זולים ב־20 אחוז מהמטוסים הראשונים שנרכשו. הוא הצליח לשכנע את שרי הקבינט לצרף להחלטה הסתייגות אחת: כאשר חיל האוויר יבקש לרכוש טייסת שלישית הוא יצטרך להציג לקבינט שתי חלופות – F35 או F15 משופר.

 

בניגוד לעסקת הצוללות והספינות, שזוהמה במעורבות של פרקליטו הפרטי של ראש הממשלה דוד שמרון, של מפקד חיל הים לשעבר אליעזר צ'ייני מרום, של המשנה לראש המל"ל בר־יוסף ושל נציג המספנות מיקי גנור, שהסתבכה בביטול תמוה של מכרז בינלאומי ובסכומי עתק שעברו מיד ליד, עסקת המטוסים מתקיימת בשטח סטרילי. בעוד עשרה ימים יגיעו לארץ שני המטוסים הראשונים. הטקס, בשדה נבטים, יהיה רב־רושם. העבודה תתחיל כשהטקס יסתיים.

 

פורסט טראמפ

 

שלושה ימים לאחר ניצחון טראמפ בבחירות פירסם ליאון ויזלטיר, מחשובי האינטלקטואלים באמריקה, מאמר קודר ב"וושינגטון פוסט". הוא נזף בהילארי קלינטון, שאיחלה לטראמפ הצלחה. "זמנים קשים מפנים את הדרך לזמנים אפלים", כתב. "להבין אין פירושו לסלוח. עלינו לשמר את תחושת הגועל שלנו מהפוליטיקה הנמוכה, הרעילה, השקרית, שזכתה לניצחון. אסור לנו לצנן את רגשותינו. עלינו להיאבק למען אמריקה, למען ערכיה. אם טראמפ יצליח, אמריקה תיכשל". המאמר הכה גלים.

 

 

ויזלטיר היה השבוע בארץ, לרגל כינוס הפורום הבינלאומי של הספרייה הלאומית (הפורום הוא חלק מתהליך ההתחדשות המרשים שעובר על הספרייה. המשכן החדש שלה הולך ונבנה מול מוזיאון ישראל בירושלים). ויזלטיר עדיין זועם.

 

"אסור לשכוח מה עשה טראמפ בקמפיין הבחירות", אמר. "הוא ניצח תוך שימוש בגזענות, שנאת זרים ואנטישמיות. טראמפ נבחר על תקן האיש החזק. האירופאים והדרום־אמריקאים מכירים היטב את זן הפוליטיקאים הזה - לא האמריקאים. טראמפ אגומניאק; נרקיסיסט; אופורטוניסט; מאמין רק בעצמו. הוא כל כך בור, שהוא אפילו לא מבין מהו".

 

האם אתה פוחד ממנו, שאלתי.

 

"לא", השיב, "אני לא פוחד, משום שיש לנו חוקה שלא פשוט למוטט אותה. לפוטין אין מעצורים: טראמפ לא יכול להיות פוטין משום שאצלנו יש איזונים ובלמים. אם ישתולל, הקונגרס יעצור אותו".

 

הנשיא אובמה, אמרתי, קרא לתת לו הזדמנות.

 

"אובמה נלחם רק בשביל עצמו", אמר. "יבוא יום שבו היסטוריונים ישאלו מה היה התפקיד של אובמה בעלייתו של טראמפ. אובמה חי על פסגת הר. הוא יורד אלינו, משמיע כמה משפטים וחוזר לפסגה. הוא מייצר מילים, וחושב שאם אמר אותן עשה מעשה. חוץ מזה, הוא מאוד מאוכזב מאיתנו, מאוד מאוכזב מאמריקה".

 

אתה אומר את זה בסרקזם, אמרתי.

 

"אובמה הוא איש אינטליגנטי", אמר ויזלטיר. "הוא איש מוסרי. אבל מדיניות החוץ שלו הייתה אסון. הוא יכול היה למנוע את הטבח ההמוני בסוריה ולא עשה דבר. כשאלי ויזל נפטר הוא הוציא הודעה שאומרת, לעולם לא נעמוד מן הצד מול אסונם של אחרים. זאת הייתה חוצפה".

 

ברמה הצבאית הוא עשה הרבה יותר ממה שמייחסים לו, אמרתי.

 

"זה נכון", אמר. "הוא פעל, אבל סירב להורות על פעולה צבאית שהייתה מביאה להכרעה. בעיני אובמה הכרעה אמריקאית היא דבר רע, היא אימפריאליזם. כך הוא נהג באוקראינה וכך בסוריה.

 

"המאה ה־20 לא מעניינת אותו. הוא מתעניין בבעיות של המאה ה־21 – ההתחממות הגלובאלית, למשל. הוא מסרב להבין שהמאה ה־20 הורישה חלק מהבעיות שלה למאה הנוכחית. בעיניו, המלחמה הקרה לא הייתה מלחמה בין טוב לרע אלא מאבק בין שתי מעצמות על השפעה וכוח.

 

"במובן מסוים בוש ואובמה השלימו זה את זה. יחד הם חיסלו את היכולת של אמריקה להתערב במשברים מחוץ לגבולותיה. הם יצרו חלל".

 

לשיטתך, שאלתי, איך אמריקה הליברלית צריכה להתייחס לטראמפ.

 

"דמוקרטיה זקוקה לאופוזיציה", אמר. "זאת גם הבעיה שלכם בישראל. כדי להגיע לפשרה סבירה יש להציב מול השלטון עמדה שנייה, עמדה אחרת.

 

"טראמפ חי רק בהווה. הוא פורסט גאמפ בלי החן של פורסט גאמפ. הציניות שלו חסרת בושה, ומול חוסר בושה אין הרבה מה לעשות. אנשים השוו אותו להיטלר – הוא לא היטלר. הוא משהו בין ברלוסקוני למוסוליני".

 

אתה באמת חושב שהוא יעולל לאמריקה מה שמוסוליני עולל לאיטליה, תהיתי.

 

"במדיניות פנים הסכנה שצפויה ממנו היא בסוגיות כמו הגירה, ביטוח הבריאות, בעיית האקלים. במדיניות חוץ אי־אפשר לדעת.

 

"טראמפ הוא הנשיא הרביעי שלנו שנתפס כבלתי לגיטימי. שים לב לרצף: על ביל קלינטון העמיסו פרשיות מין ושחיתות; ג'ורג' בוש תואר כאידיוט; ברק אובמה נחשד כמי שגנב את הנשיאות, כמי שנבחר בעזרת תעודת לידה מזויפת. זו תופעה מאוד מסוכנת. עם נשיא שחולקים עליו אפשר לעבוד; עם נשיא לא לגיטימי יכול להיות רק נתק".

 

אבל אתה עושה דה־לגיטימציה לטראמפ, אמרתי.

 

"זאת האירוניה", אמר. "טראמפ באמת לא לגיטימי. הוא בושה לאמריקה".

 

דת האדמה

 

נפתלי בנט, אמרתי, אמר שבחירתו של טראמפ היא הזדמנות היסטורית לישראל. רבים בישראל חושבים כמוהו.

 

ויזלטיר חייך. "כל מי שנבחר לנשיא באמריקה", אמר, "בשנתיים הראשונות אומרים עליו שהוא הנשיא הכי טוב שהיה לישראל אי פעם, ובשנתיים הבאות שהוא שונא ישראל.

 

"גם לימין וגם לשמאל בישראל קיימת אותה אשליה – שהישועה תבוא מאמריקה. הימין מאמין שהיהודים האמריקאים והאוונגלים יפתרו לישראל את בעיותיה, והשמאל מאמין שיבוא נשיא שיכפה פתרון. האמת היא שאם תהיה ישועה היא תבוא רק מכאן, מישראל.

 

"יש תוצאות פסיכולוגיות לתלות העצומה של ישראל באמריקה. אתם חוששים כל הזמן שהיד שמאכילה אתכם לא תאכיל אתכם יותר. על כל מהלך טקטי, על כל מילה שיוצאת מפיו של הנשיא, אתם מגיבים בפאניקה".

 

יהודים באמריקה מודאגים מביטויי האנטישמיות שנלוו לקמפיין של טראמפ, אמרתי. האם הם צודקים?

 

"ביטויים אנטישמיים היו", אמר. "בבחירות האלה נכנס הימין הקיצוני לזרם המרכזי, ואיתו נכנסה האנטישמיות. הרשתות החברתיות הביאו אותה לכל בית. זאת אנטישמיות נמוכה – ברמת הביוב; הטראמפיסטים נתנו לה לגיטימציה.

 

"אני חושב שיש קבוצות מיעוט שצריכות להיות מודאגות – המקסיקנים, המוסלמים; לא היהודים: השנאה כלפיהם לא תתורגם למונחים מעשיים. היהודים אוהבים למקם את עצמם תמיד במרכז ההיסטוריה – לפעמים זה נכון, אבל לא במקרה הזה. לא כל ציוץ אנטישמי שעיתונאי יהודי מקבל בטוויטר הוא ליל הבדולח".

 

כאשר משווים את התגובה לניצחון טראמפ בקהילה היהודית באמריקה לתגובה בישראל התחושה היא שמדובר בשני עמים, אמרתי. האם אנחנו מאבדים אתכם.

 

"בשביל הישראלים הקהילה היהודית באמריקה היא לובי", אמר. "לובי זה חשוב מאוד, אבל לא חזות הכל. הסיבה העיקרית לתהום שנפערה בין שתי הקהילות היא ההתנהגות של הרבנות בישראל כלפי יהודים אמריקאים. אני מתכוון ליחס לרפורמים, לקונסרבטיבים, לנשות הכותל. ההתנהגות של ממשלת ישראל בנושא הזה מעליבה ודוחה. אני לא חושב שהיו הרבה נושאים שבהם ישראל הגעילה את רוב יהודי אמריקה.

 

"מאתיים שנה האורתודוכסים מתלוננים שהרפורמים והקונסרבטיבים מקיימים פחות מדי מצוות. עכשיו הם מתלוננים שהם רוצים לקיים יותר מצוות. מה הבעיה שלהם?"

 

מלחמות הדת שלנו, אמרתי, הן מלחמות נדל"ן. לרבנות יש מגרש שקיבלה מהמדינה. היא לא מוכנה להתחלק בו עם אחרים.

 

"בישראל הדת היא נדל"ן", אמר, "לא באמריקה. מאז יוחנן בן זכאי הדת היהודית חדלה להיות דת של נדל"ן. מתגעגעים למקומות קדושים אבל לא משתעבדים להם. כך הצלחנו לשמור על עצמנו כיהודים באלפיים שנות גלות.

 

"ארץ ישראל היא פיתוי נצחי מטפיזי לעם היהודי. הפיתוי הוא לחזור לאחור, אל הדת הנדל"נית הפרימיטיבית שממנה נחלצנו. יש ישראלים שמאמינים שיהדות זה אדמה, יש אפילו כאלה שרוצים לבנות את בית המקדש מחדש. הם לא מבינים שהמהות של הדת שלנו איננה מקום. זה הלקח שלמדנו מהגלות".

 

הציונות החילונית, אמרתי, קידשה את החזרה למקום, לאדמה.

 

"הציונות ביקשה להפוך אותנו לעם ככל העמים", אמר. "המניע של הזרמים הדתיים בישראל הפוך – הם מאמינים שהם מיוחדים, יוצאי דופן. דת האדמה שלהם היא עבודה זרה. היום שבו יבנו את בית המקדש יהיה יום של תבוסה נוראה של היהדות. יש אלפיים סיבות מדוע. אני אציין אחת. תאר לעצמך איך המקדש החדש ייראה: קודש הקודשים ייקרא על שם התורם, בעל הקזינו שלדון אדלסון".

 

יש חור בדלי

 

גשם כבד ירד אתמול בארץ, והשכיח לרגע את העובדה שאנחנו בעיצומה של שנת בצורת. אם צודקים המומחים, גם החורפים הבאים יהיו דלים בגשם ומשופעים בשריפות. הכנרת תוסיף להתכווץ. אילו יכלה רשות המים להפוך את כיוון המוביל הארצי היא הייתה מזרימה לכנרת מים מותפלים מהים התיכון. בייגה שוחט, שהחליט על הקמת מפעל ההתפלה הראשון בארץ, אומר שזה יקרה בסוף: זה חייב לקרות.

 

המסרים שאנחנו מקבלים מהשלטון סותרים: מצד אחד, הדוגמנית שבקמפיין טלוויזיה ממשלתי התייבשה והתפוררה לנגד עינינו כי אין מים, ומצד שני התחושה שכל עוד יש לנו ים תיכון ומפעלי התפלה לחופו המים הם משאב בלתי מוגבל.

 

לפני שבועות אחדים פגשתי את אמיר פלג, 50, יזם היי־טק שעשה אקזיט ועבר לעולם המים. "ב־2008 הייתה בארץ בצורת", אמר. "הממשלה אסרה על השקיית גינות. שוחחתי עם אנשים והבנתי שהארץ לא רק מתייבשת — היא גם דולפת. למדתי שהעולם מאבד 25־30 אחוז מהמים שלו בגלל דליפות. בישראל, שמשק המים שלה הוא אחד מהטובים בעולם, הממוצע נמוך יותר. בכל זאת, אנחנו מבזבזים המון מים. זה קורה בגלל תשתיות ישנות, צינורות רקובים, חוסר בקרה וגניבת מים".

 

פלג הקים חברה בשם טקדו. "אנחנו לוקחים את הרשת העירונית ומחלקים אותה לשכונות. לאורך הקווים מציבים שעונים וחיישנים. החברה שלי מנתחת את הנתונים בכלים סטטיסטיים ובטכנולוגיה מתקדמת. כל סטייה מהספיקה הנורמלית מעלה חשד לדליפה. אנחנו מאתרים את הדליפה מיד".

 

החברה משרתת כרגע ערים באוסטרליה, צ'ילה, טיוואן, ספרד, ברזיל, רומניה ועוד. הלקוחות שלה בישראל הם תאגידי המים בירושלים ובחיפה. פלג הראה לי את הנתונים של לקוחה שלו, תאגיד מים בקווינסלנד, אוסטרליה. בתוך שנתיים התאגיד חסך 24 מיליון דולר אוסטרלי, חסך כמות אדירה של מים ושיפר שירות ומוניטין. "הבאתי את ההיי־טק ללואו־טק", אמר פלג.

 

אז מה הבעיה בארץ, שאלתי.

 

"לא מקורות, שהיא חברה טובה", אמר. "לא רשות המים. נקודת החולשה היא תאגידי המים".

 

יש בארץ קרוב ל־60 תאגידי מים. זהו מספר אסטרונומי. אנגליה, למשל, מסתפקת ב־24 תאגידים. הסיבה היא שהתאגיד מאפשר לראש העירייה לחלק משרות למקורבים. הממשלה החליטה לצמצם בתוך שנתיים את מספר התאגידים ל־11, אבל היא לא יכולה לכפות את ההחלטה על ראשי הערים. "אנחנו מנסים מלמטה", אומר מנכ"ל משרד האנרגיה שאול מרידור.

 

ירושלים, דווקא היא, נחשבת לעיר מים מוצלחת. זוהר יינון, מנכ"ל הגיחון, תאגיד המים המקומי, מנה ארבע סיבות. ראשית, הירושלמים חסכנים במים. זוהי מסורת, מאז המצור; שנית, החברה הוקמה מוקדם, בעת כהונתו של אהוד אולמרט כראש עיר; שלישית, בגלל בעיות הטופוגרפיה של ירושלים עבדו בה כל השנים מומחים למים; רביעית, הכנסת חידושים טכנולוגיים. "אנחנו מאתרים דליפות לפני שהציבור מודע להן", הוא אומר. "עברנו מאינסטלציה לקרדיולוגיה".

 

משרד האנרגיה מתיר כרגע פחת של תשעה אחוז. מעל לזה התאגידים משלמים קנס. ירושלים נושקת כרגע לעשרה אחוז, כמו תל־אביב. "לפני ארבע שנים היינו 15 אחוז", אומר יינון.

 

שאלתי אותו מה שיעור המים האבודים במחנה הפליטים שועפאט. "100 אחוז", אמר. איך 100? שאלתי. "אנחנו מביאים לשם את המים, אבל להיכנס אסור לנו", אמר. "אף אחד שם לא משלם".

 

nahumb@yedioth.co.il