עניין של זמן

לרבים הוא לנצח יהיה 'ויצמן' מהתכנית 'עניין של זמן', אבל שי קפון הוא כבר מזמן אחד הבמאים והיוצרים המצליחים בישראל. השבוע הוא נחת בניו יורק כדי להציג בפסטיבל other Israel את הסדרה "התסריטאי" ודרך סיפור חייו המרתק, לתאר את "ישראל האחרת".

השבוע נפתח פסטיבל הקולנוע "ישראל האחרת" ב-JCC שבאפר ווסט סייד. בפעם העשירית יצא לדרך פסטיבל שרווי בסרטים המציגים את ישראל מזוויות שגם אנחנו לפעמים, לא עוצרים להסתכל עליהן באמת. שלל יוצרים ישראלים הגיעו לפסטיבל כדי לקחת חלק בהקרנה ובשיח הפתוח שמנהלים במרכז על התמונות הישראליות שמשתקפות מהסרטים.

 

השנה החליטו בפסטיבל להציג גם את "התסריטאי", סדרת טלוויזיה ישראלית ובהחלט אחרת. הסדרה מתארת את חייו של כאתב, תסריטאי ערבי ישראלי עם אישה בהיריון ושלושה ילדים, בגילומו של יוסף סוויד שתופס עצמו כפלשתיני אזרח ישראל, ומנסה להתמודד עם בני משפחתו, חבריו לעבודה ושאר הסביבה בשאלות נוקבות של זהות, השתייכות ולאומיות. מאחורי הסדרה עומד היוצר סייד קשוע ולצידו הבמאי ועורך התסריט תסריטאי שי קפון.

 

קפון הגיע לניו יורק במיוחד להקרנה, וסיפר בפסטיבל על העבודה החשובה מאחורי הסדרה. "חשוב לי לפני שמתייחסים לסדרה מהזווית של ערבים ויהודים, שיראו בן אדם. שיבינו אותו ואת כל השאר כבר יבינו לבד. אני לא רוצה לספר סיפור על ערבים יהודים כי אז אנשים יגיעו משוחדים".

לאורך ימי הפסטיבל וההקרנות הרבות, קל היה להביט על כל אלו בעין מאוד משוחדת אבל בראיון לידיעות אמריקה, קפון מספר שזו בדיוק הגדולה של הסדרה, וזו הדרך הראויה כנראה, להביט על ישראל האחרת.

 

מתוך "עניין של זמן"

 

"אני מאמין שגם כאן מבינים את המציאות הישראלית הזו. חשוב שנראה אותה חכם. בגלל זה העבודה שלי עם סייד היא נפלאה, כי הנקודת המוצא היא של בן אדם מול העולם, הוא רק במקרה ערבי. דרך הסיפור האישי אתה יכול גם להבין את הדינמיקה, את היחסים ואת הערך של מה שקורה ביחסים ערבים יהודים, אבל הסיפורים האישיים הם אלו שמציגים את זה".

 

כשמדברים על ישראל האחרת, קפון יכול למצוא את עצמו גם שם. "אני תמיד תופס את עצמי כאדם אבוד כי לא הצלחתי לעשות שום דבר בצורה קונבנציונלית. בגלל הפרעות קשב וריכוז חמורות שיש לי, כל דבר שעשיתי היה צריך להתחיל מאפס, ללא משענת של כסף או לימודים אוניברסיטאיים" אמר. "אף פעם לא עבדתי עם משנה סדורה, לכן כשאתה שם אתי עם אנשים אבודים או נטולי שורשים, הישרדותיים, אני מרגיש מאוד בבית. אני תמיד יוצא מנקודת מוצא של האאוטסיידר".

את קפון עוד רבים מאיתנו זוכרים כ'ויצמן' מהתכנית המיתולוגית 'עניין של זמן'. הדמות שלו הייתה מהמוכרות בסדרה וכשהוא מספר על הדרך שלו לשם, הוא חושף מציאות לא פשוטה.

 

"גדלתי בשכונת מטלון, בפתח תקוה. אלו היו השיכונים של העיר. הסלאמס. הייתי ילד עם הפרעות קשב וריכוז. זו חוויה שבה אתה לא מבין כלום. אתה מבין את המילים אבל אין לך שום רצף הגיוני. איך כולם מבינים מה אומרים ואני פשוט לא יכולתי להבין. הייתי ילד ממוצמץ ומפוחד", הוא מספר. "לא הצלחתי להחזיק מעמד בשום מערכת. מסביבי כל מה ששמעתי זה, מה יהיה איתך? למה אתה עצלן? כל פעם ניסיתי. הייתי לוקח מחברות, עושה שער ואומר 'עכשיו אני עושה את זה', ולא מצליח".

 

בבית הוא מספר שליוותה אותו תחושת כישלון. "סגרו לי בשלב מסוים את כל האופציות. לא ידעו מה לעשות איתי ונשאר הקטע של המשחק. אפילו ביסודי, הייתי מביים בימי שישי מערכונים בלי לדעת מה אני עושה וזו הייתה תראפיה מנחמת בשבילי".

משם שמח קפון להגיע לבית הספר לאמנויות 'תלמה ילין' ולהתמקד משחק. "הייתי שם פעמיים בכיתה ט' אבל אז בעטו אותי משם, ברור". הוא אמנם המשיך לבית ספר אחר, אבל המשיך לשחק והזדמנות גדולה ומאוד לא צפויה הגיעה. "היו אודישנים ל'הבימה'. הצגה עם במאי אמריקאי. הלכתי לאודישן ומהר מאוד הוא הודיע לי, אי שם בגיל 16, שקיבלתי תפקיד ראשי. אני זוכר שהלכתי לצהול ולספר להורים שלי. כל כך התרגשתי. אבל אז בדיוק ההורים שלי מתו".

 

 

סרטו הראשון של קפון. "רינה ואריק לנצח".

 

יש לו דרך קלילה לנסח את זה, אבל מדובר בטרגדיה קשה לעיכול. "אני זוכר שהסתובבתי עם הילדה שהייתי מאוהב בה כמו רומנטיקן חסר תקנה בשכונה. וכשעליתי בחזרה הביתה, אני שומע את אבא שלי צועק שאמא לא מתעוררת. לא ידעתי מה לעשות. שמתי לה מטלית לחה על הפנים, התחלתי להנשים אותה, ואבא שלי עומד שם כאילו עומד לחטוף התקף לב. בזמן שאני מנסה להנשים אותה, אני קולט שהיא מסתכלת לי בעיניים".

 

אמא שלו שכבה חודשיים במצב של תרדמת בבית החולים. בזמן הזה, הוא מספר, אביו לא החזיק מעמד, נפל ונפטר. יומיים אחרי נפטרה גם אימו. "אתה חוזר יום אחד ואין לך הורים. הייתי בשוק".

 

כמתבגר, מצא עצמו לבד לגמרי, עם הכאב הקשה כל כך להכיל. מה שנראה היה כנקודת אור אז, היה אותו מחזה. "אתה מבין שצעד אחד לא נכון ואתה נהיה משוגע. בהבימה בזמן הזה נקרא הבמאי לברודווי והגיע במאי ישראלי שהביא מישהו להחליף אותי. זה כאילו מאוד קטן, אבל אז זה בדיוק היה מה שהייתי כל כך צריך. אבל אז קיבלתי תפקיד בבית לסין בהצגה שהפכה לשלאגר ומאוד נהניתי. שכרתי דירה בתל אביב, הייתה לי עבודה וכולם היו סביב הבית שלי כי לי לא היו הורים. הקאלברי פין. זה לא עובר אבל זה הפלוס והמינוס של תסריט החיים שלי. בן אדם נולד ותמיד יש איזה מאורע מחולל בחיים שלו עם כאפה של החיים ומשם אתה לומד להתנהל או לתקן או להילחם בכאפה הזו".

 

הוא מספר שלצד העצב והגעגועים לאבא ולאמא, היה גם שחרור גדול באותם ימים. עם הסכנות הטמונות במצב כזה, הוא הצליח להתמודד בדרכו. " אתה נורא כואב אבל אתה נורא מאושר. אני מאמין שאם אתה מקבל את החופש לעשות באמת את מה שאתה רוצה החיים נהיים הרמוניים. ההורים שלי מתו בדיוק בשלב שבו אתה צריך לפרוח ולקבל מהם אורים ותומים. לי הם כבר לא היו והייתי צריך לבנות את העולם שלי".

אחרי תקופת הצבא הלא פשוטה, עבד בעבודות מתחלפות. באודישן לטלוויזיה החינוכית קיבל את תפקידו כויצמן ב'עניין של זמן', והפך לאחת הדמויות המוכרות והבולטות בתכנית שהייתה באותם ימים מאוד פופולארית.

 

"החולמים", בבימויו של קפון

 

מפתיע לגלות שכבר אז הוא השתלב גם בתפקידים אחרים על הסט. "כולם אז היו ילדי שמנת, כולם הגיעו ממקומות מאוד מלומדים ואני בלי הורים. הדמות שלי התחילה כאיזוטרית אבל השתלבתי בכתיבה. נתתי להם את התסריט הראשון שכתבתי, שהפתיע את כולם מאוד. זה מבחינתי היה נס. אני זוכר שנכנסתי לאולפן וראיתי שהרימו סט שמבוסס על סיפור שאני כתבתי. התחושה הייתה גדולה והדבר הראשון שחשבתי היה מה היה קורה אם אמא שלי הייתה רואה את זה".

משם המשיך לשחק מדי פעם בתיאטרון ובטלוויזיה, אבל הרגיש, כך מספר, שזה כבר לא זה. "הייתי הולך צמוד לקירות. זה לא היה לי נוח. זה מקבע אותך. אנשים מגיעים עם ציפיות ויש סכנה בקיבוע הזה. יש משהו בחשיפה שעדיין לא פתור לי. אני לא מרגיש שנוח לי לעמוד במרכז הבמה".

 

בשלב הזה כבר הפך לאבא. "לא רציתי שלילדים שלי תהיה את החוויה שלי הייתה של לחוות עוני. אני ראיתי את ההורים שלי במצבים נוראיים. העובדה שידעתי מצוקה כלכלית מהי גרמה לי להבין כי לשם אני לא חוזר. היה ברור לי שאני צריך לתת את הספרינט של החיים שלי וזה בדיוק מה שעשיתי". אחרי שהחליט שאין לו כוונה להישאר בתחום, רגע לפני שהוא יוצא מהעולם הזה, זוכה שי לשיחת טלפון מפתיעה. "קיבלתי הצעה לכתיבה. והתחלתי לכתוב כמו חזיר יבלות. לכל ערוץ, לכל דבר".

 

מפתיע שמי שמדבר לא מעט על הפרעות הקשב והריכוז שלו מצא את הכוח שלו דווקא בכתיבה. "עד היום קשה לי להיות ליניארי.היום אני מבין שזה סוג תודעה אחר. קשה לך לראות פרטים אבל אתה רואה עולם ומלואו במבט אחד. גיליתי את זה בגיל מאוחר. עד אז הייתי הדפקט. עם הכתיבה", הוא מתאר, "התחלתי לבדוק עם עצמי את זה. בזכות ההפרעות שלי אני יודע לנתב תסריטים לגרעין כי הוא ממקד ומפקס את הסיפור שלי. לחפש את הנקודה והניצוץ, הרעיון הצרוף, המפץ הגדול וככה אתה לא יכול לטעות. אלו דברים שהגיעו מהכתיבה בצורה אינטואיטיבית. אני מוצא בסיפורים מבנה מולקולרי, לא משנה על מה התסריט. כתיבה היא עניין מיסטי".

 

אחרי שביים את הסרט זוכה הפרסים שכתב, "רינה ואריק לנצח" ב-2003, הצעות העבודה החלו לזרום. מאז הוא אמון על כמה מהסדרות הישראליות הפופולאריות בשנים האחרונות, מ "טלנובלה בע"מ", "האלופה", "בובות", "מתי נתנשק" ו"חצויה" ועד הסדרות "עבודה ערבית", "התסריטאי", והסדרה החדשה והמצליחה "מטומטמת".

 

"כשעשיתי את הסרט שלי, חשבתי שאני הולך לשחק אותה מבחינת הצעות עבודה", מספר קפון. "אבל למרבה הפלא, זה קרה דווקא אחרי שעשיתי את 'טלנובלה בע"מ', פתאום הגיעו כל ההצעות. ידעתי שצריך להתפרנס ושזה מה שיש. כשהגעתי לטלנובלות לא ידעתי מה זה בכלל, אף פעם לא ראיתי טלנובלה, אז לקחתי את זה כהרפתקה, מגרש משחקים ענק שאפשר להשתולל בו".

 

מתוך "עבודה ערבית",.

 

מגוון הפרויקטים שקפון שותף ליצירתם, מורכבים מז'אנרים שונים, אבל בכל אחד מהם, הוא מנסה לעורר בנו, הצופים, שאלה. "אתה בוחן נקודה. קחי למשל את הסדרה 'מטומטמת' שעבדתי עליה 3 שנים, אתה מוביל בדיקה של מצב. האם זוגיות היא בהכרח דבר אלים, למשל. הז'אנר הוא הבסיס אבל יש לך את הבמה לבדוק שאלות חשובות בכל מצב. האם מפגש בין שני אנשים חייב להיות מצב שבו מישהו מכופף מישהו. אני לא נותן תשובות, אבל תמיד יהיו שאלות".

 

לסדרה "עבודה ערבית", הצטרף לבימוי וכתיבה בעונה השניה והציפיות היו גבוהות. "סייד נחשב שיא האיכות ואני מגיע מטלנובלות. קשה להיכנס לבן אדם לתסריט כי זה מקום מאוד אינטימי". החיבור ביניהם היה מפתיע אבל קפון מספר שהוא היה דווקא מאוד טבעי. "סייד כותב על האחרות, על השונות, על זה שלא משנה מה תעשה, רואים בך ערבי. כשהתחלתי להסתובב איתו והבנתי את זה בדברים הקטנים, בבדיקות, בחשדנות. יום אחד הייתי עד למקרה שמישהי אמרה לו שהיא לא אוהבת ערבים ומבחינתה, צריך לסלק אותו מישראל. זה לא דומה לכלום, אבל משהו בזרות שלו היה מוכר לי. גם אני הרגשתי במידה מסוימת ככה. גם אני סוג של פליט".

 

את עבודה ערבית הם הפכו ביחד ללהיט ענק. "זה היה לשבור דפוסים, לשבור סטיגמות.זה חולל שינוי משמעותי. סייד חשב שלא אבל אני ראיתי ושמעתי את התגובות וזה עשה משהו לקהל הישראלי. הגיבור הערבי הראשון שהוא לא איזה טייח או מכין חומוס. היה עיתונאי ואנשים היו שרופים עליו ואם יש לי נקודות זכות זה המקום הזה של להראות אדם באשר הוא אדם וכמה קשה לו לקבל צ'אנס. אנחנו חיים בעולם שמצמצם אותנו למסגרות ובטח שבישראל. לשבור את זה, מאוד משמעותי".

 

מתוך הסדרה "התסריטאי".

 

אחרי 4 עונות מוצלחות הגיעה המלחמה. "לא משנה כמה בנינו זה כמובן שינה את הכל". כך גם נולד "התסריטאי". "זו סדרה חשופה. ובמהלך היצירה שלה הייתה המלחמה ופתאום כל הדברים נהיים רציניים. בתקופה שהתחלנו לצלם, שרפו ילד ערבי בגלל שהוא ערבי. צילמנו את זה כמו שלא צילמתי בחיים. רציתי שהסדרה תהיה הכי אמיתית. וזה אומר גם עם הרעשים הכי אותנטיים ברחובות הכי סואנים בירושלים, רציתי שהחיים יכנסו פנימה, זה חייב להיות חשוף. הסדרה הזו אומרת, עשינו צחוקים? עכשיו בואו נדבר באמת. לא רציתי פריזמות ודאחקות, אלא לשים את כל אלו בצד ונראה בן אדם. וזה כולל גם את הזהות הערבית. לפני הכל יש כאן אדם, בגיל 40 שהגיע למה שהוא רצה, אבל הוא אומר רגע. עוצר ושואל לפי חוקים של מי חייתי עד עכשיו? זה משבר שרבים יזדהו איתו והוא משבר כואב ועמוק. היינו בכאב,לא ברחנו. מבחינה בימויית היו סיכונים".

 

השבוע ב-JCC

 

בין הפרויקטים בהם לוקח חלק, היה לו חשוב בימים אלו להגיע לפסטיבל ולהציג את הזווית הישראלית האחרת שלו. בסדרה שיחק קפון גם בתפקיד עצמו, ובפסטיבל כאן בניו יורק, נראה קפון נרגש ותיאר את התחושות. "בזמן שעבדתי על 'התסריטאי' בחנתי איפה אני בכל העסק הזה", וכפי שהוא בעצמו תיאר בפסטיבל, בכל אחד מאיתנו, הישראלים יש, כנראה, את 'ישראל האחרת'.