משבר עגיל

כולנו רוצים להישאר צעירים ולהיות מיוחדים. עד הגיל שבו אנחנו מוותרים על זה

עוד שלושה חודשים אהיה בן 36. חבר טוב אמר לי: "היי, זה חצי מ־70!" כמובן שמיד קמתי להתרעם, אבל מה יש להתרעם אל מול מתמטיקה? הרי את צבאות המתמטיקה אי־אפשר לנצח, וגם אין טעם לנסות. ולמרות זאת — כמו בכל מאבק שבו הסיכוי לניצחון הוא קלוש – צריך לפחות למרוד! ועל כן, הנני מורד!

 

כך, באופן רשמי פצחתי ב"משבר גיל הברונזה" שלי. אני לא לחלוטין משוכנע שזהו ביטוי לגיטימי, אבל אני מניח שאם יש "גיל זהב" ויש "חתונת כסף", ואם אני כבר בחצי הדרך לשם, אז "ברונזה" כרגע תתאים מצוין. וגם אם לא – זהו חלק מהמרד!

 

אז הלכתי ועשיתי פירסינג.

 

xxx

 

בעיקרון גברים מתחילים להרגיש מבוגרים כבר בגיל 30. המחשבה שהסוף קרב ושהנעורים הפכו לצלקת דהויה על המרפק קורמת ממשות. העובדה שהשיער שלנו עוד על הראש והכרס עדיין לא מתפקעת – מפסיקה לשנות. כי החששות שימי התהילה חלפו ללא שוב הופכות מחשבה למציאות – ואדם צעיר למבוגר.

 

בסרטים האמריקאיים, כשכל הריצ'רד־גירים מגיעים לגיל 50, הם מיד אצים לקנות קבריולט אדומה. אך בארצנו הקטנטונת, ישראלי ב"משבר גיל העמידה" ייאלץ להסתפק במכסחת דשא וטיול טרקטורונים בבקעה. אני אמנם עוד לא שם, אבל גיל 50 יותר קרוב אליי מגיל 20 – וזה מבאס לי ת'תחת אבל זו האמת. ורק כדי להמחיש עד כמה הקו הזה דק – עד לפני שנה בביקורות התיאטרון קראו לי: "היוצר הצעיר". היום אני פשוט: "היוצר".

 

xxx

 

אז החלטתי לעשות פירסינג! הרי זה בטוח יגרום לי להרגיש צעיר יותר, ולא פחות חשוב – להיראות כזה. וכמו מבוגר אמיתי – נתתי להחלטה הפזיזה זמן לשקוע.

 

במשך שמונה חודשים הפכתי ברעיון - ואחרי התלבטויות, התחרטויות, התייעצויות וגלישה בכל אתרי חירור הגוף העולמיים — החלטתי שזהו! עושים! טסתי עם חן ללונדון לראות את סטיבי וונדר, ומקץ שלושה ימים שבהם בעיקר אכלנו — אצל אסף גרניט ב"פאלומר", פיש אנד צ'יפס (אבל עם טוויסט) אצל ג'יימי אוליבר, ובמגוון מסעדות טורקיות והודיות בינלאומיות; לפני "מלך האריות" ואחרי "המקרה המוזר של הכלב" – עשיתי פירסינג באוזן. שהחיינו והגיענו.

 

אבל שלא תטעו: היה לי פעם עגיל. בתנוך. עשיתי אותו בגיל 16 בקניון הנגב בבאר־שבע וזה כאב מוות. האוזן שלי רתחה והאדימה במשך חודש ואפילו פיתחה דופק פנימי משלה. חשבתי שאני אמיץ, אבל הסבירו לי שזה לא נחשב. כי "לעשות עגיל" זה לא "לעשות פירסינג" — גם אם הוא באוזן.

 

וגם הפעם ממש הייתי בטוח שעשיתי פירסינג, אבל כשהראיתי אותו לצעירים ממני הם פלטו: "אה! עשית טראגוס!" לא הבנתי על מה בדיוק הם מדברים, אז אדון־גוגל הסביר לי שלכל חלק באוזן יש שם אחר. כך התחוור לי שעשיתי טראגוס! שזה, אם לדייק: החת'כה הזאת של האוזן שעוד קצת מחוברת ללחי.

 

xxx

 

וכך היה. המונית הלונדונית עצרה לנו באמצע הגשם ורצנו אל תוך חנות הפירסינג והקעקועים (לא מבין איך חיברו את שני העסקים האלה יחד, הרי זו לא אותה מלאכה). כשעל פניי עטויה הבעה של מבקר אצל רופא השיניים: חיוך ובעתה. המקום עצמו הריח קינקי מוזר כזה, שהוא בין נקי מדי למזוהם. כנראה עירוב ניחוחות של חומר חיטוי וקרדית האבק.

 

קיבל/ה את פנינו אישה/גבר, שעד היום אני לא יודע מה היה/הייתה במקור. אבל היא/הוא עשו כמה וכמה ניתוחים שהפכו אותו/תה לאדם חדש שעוד לא נראה על פני האדמה. נכון קודם ציינתי שכולנו רוצים להיות מיוחדים ולא להידמות לשום אדם אחר? אז היא/הוא הצליח/ה.

 

ראשית הבחנתי שהיא/הוא עשו ניתוח להשתלת קרניים בשתי הפינות הקדמיות של המצח. אם אדייק — אלה לא היו ממש קרניים, אלא יותר כמו בליטות כאלה שיש לראם צעיר. אותן בליטות הושתלו גם לאורך הידיים והגב, כמו דרקון אינדונזי לצורך העניין, ועל תנוכי האוזניים היא/הוא ענד/ה עגילים ענקיים שמרחיבים את התנוך. ואני לא מדבר על הרחבה רגילה כמו אצל המוכרנים בחנויות לציוד מסע בתל־אביב, אלא על עיגולים ענקיים ממש. כמו צלחת חומוס בינונית שנתלתה מכל אחד מהתנוכים! ואם אתם חושבים שזה היה השיא אתם טועים. השיא אף לא ננעץ בבגדי העור המינימליים, בגרבון הקרוע או בנעלי העקב 25 ס"מ שהוא/היא נעל/ה. מה שהיה הכי מטורף בעיניי היה העובדה שהיא/הוא עשו ניתוח פלסטי בעיניים! באישונים עצמם!!! היא/הוא הפכו את צבע האישונים ללבן! ללבן! ואת הלבן של העין היא/הוא הפכו לשחור! לשחור! כאילו העיניים היו בנגטיב. לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה! אבל יש! ובאמת שאני נגד שיפוט כל אדם על פי מראהו החיצוני, ואני הכי בעד שכל אחד יעשה עם גופו מה שהוא רוצה – אבל אני זה שהיה צריך להינעל איתו/ה בחדר צדדי סגור כשבידו/ה סכין. וראיתי הרבה סרטים בחיי.

 

xxx

 

לא אשקר; פחדתי. גם ממנו/ה וגם מהסיטואציה. אבל זה היה כמו להיות עם פחד גבהים ולעשות בנג'י: אתה כבר קשור וכולם מסתכלים. מה עכשיו, תתחרט?!

 

המחשבות החלו להציף אותי: "מה לי ולפירסינג?!?" נזכרתי שלפני 20 שנה באתי לאמא שלי הביתה ביום שישי עם שיער מחומצן (שתקו, זה היה אופנתי אז). כשהיא פתחה את הדלת וראתה אותי היא התחילה לבכות ולצעוק שאני נראה כמו אפרוח רטוב, ולא הסכימה לשבת איתנו לשולחן השבת. אפרופו משברים: גיל ההתבגרות זה משבר רובאי 07. אחרי שלושה ימים נשברתי וצבעתי חזרה לשחור. החלום שלי להיראות כמו מקולי קאלקין – נגוז.

 

חזרה ללונדון. לחן לא הרשו להיכנס איתי לחדר, אז שכבתי לבדי על מיטת החירורים והמתנתי. הוא/היא נכנסו והגישו לי לחתום על חוזה באנגלית המבטיח שאני לא אתבע אותם במידה שהאוזן תנשור לי מחרתיים. אמנם חתמתי, אך לא לפני ששאלתי מיליון שאלות, עד השלב שכבר פחדתי לשאול עוד, כי התחיל לנקר בי החשש היהודי שהיא/הוא יתעצבנו, ובכוונה יעשו לי את זה יותר כואב. אז שתקתי. עצמתי עיניים והיא/הוא מרחו לי את האוזן בכוהל. ואז היא/הוא אחזו במצחי בעוז והצמידו את ראשי לכיסא הניתוחים. ואז היא/הוא השחילו פלדה מלובנת היישר אל תוך הטראגוס שלי. אל החת'כה הזו שבה הלחי והאוזן נפגשות.

 

xxx

 

אז עכשיו יש לי פירסינג כסוף באוזן. מטיטניום. אם הוא היה בצבע ברונזה, הייתה לי פואנטה אדירה לסיפור. אבל מה נעשה אם זו לא האמת? אי־אפשר לכופף את המציאות לטובת סיפור טוב.

 

במשך שבועיים כאבה לי האוזן. ואז היא התנפחה. ואז האדימה. ואז הוציאה מוגלה. ואז מרחתי על זה אלכוהול. ואז מי מלח. ואז משחה. ואז זה נרגע. ועכשיו זה בסדר.

 

הפנמתי שצעיר יותר אני כבר לא אהיה. ואני כבר די מתחיל להשלים עם זה. אני אפילו ממש אוהב את הטראגוס שלי. הוא אמנם לא גורם לי להיראות צעיר יותר, אבל הוא לפחות גורם לי להיראות מגניב.

 

רגע, עוד אומרים "מגניב" בכלל?

 

2b2b2b2015@gmail.com