כשל ערכי

None

 

כשל ערכי

 

במאמרה על רצף פרשיות ההטרדות המיניות בהן מעורבים אישים בולטים מהמחנה הדתי־לאומי, עורכת סיון רהב־מאיר הקבלה בינם לבין מטרידים חילונים שהורשעו בעבירות מסוג זה ("ידיעות אחרונות", 9.12), תוך גינוי גורף ומוצדק כמובן לכולם. גישה זו קצת נוחה מדי, והיא מעוררת שתי מחשבות.

 

הראשונה היא שבשונה מעברייני המין החילונים, אלה הדתיים מטיפים בלתי נלאים לערכי המשפחה ומציגים את עצמם כמופת מוסרי, מודל לחיקוי לחברה כולה. השנייה נוגעת לאותם "גרעינים תורניים" המוקמים על ידי צעירים דתיים־לאומיים במטרה ל"הביא את האור" לתושבי הערים והשכונות החילוניות. אותם צעירים שוכנעו על ידי מחנכיהם שלחילונים המסכנים אין ערכים, בין השאר בענייני "צניעות", ולכן תפקידם להצילם מעצמם. נראה שלאור הפרשות מהשנים האחרונות (עופר בוכריס, דוידי פרל, הרב מוטי אלון והרשימה הארוכה), טוב יעשו אותם "גרעינים תורניים" אם יפנו את מרצם לקהילה שלהם עצמה.

 

כבודו של החולה

 

יישר כוחם של אותם רופאים ואנשי צוות בבתי החולים, שהתוודו על העזרה שהם מעניקים לחולים סופניים. בראש ובראשונה ראוי לציין שאת שהם עושים אסור בשום אופן לכנות כ"המתת חסד", זוהי בפירוש פעולה שמשמעותה סיוע למיתת חסד, אותה הם מעניקים מתוך כבוד, אנושיות והתחשבות בסבלו הרב של החולה הסופני.

 

מצער מאוד שהצעת החוק המבורכת של ח"כ עופר שלח ל"מוות במרשם רופא" נדחית משיקולים שקשה לקבלם ולהבינם, מאחר שמדובר בכבוד האדם ובזכותו לסיים את חייו בדרך נטולת סבל, הן לחולה והן למשפחתו.

 

כאן המקום לציין לחיוב ובהערכה את השינוי בגישה ובהתחשבות צוותי בתי החולים ברצונם של החולים הסופניים, כפי שהוא מובע כחוק "החולה הנוטה למות" במסמכי "הנחיות רפואיות מקדימות", הן של משרד הבריאות והן של עמותת "ליל"ך - לחיות ולמות בכבוד", עליו הם חותמים מבעוד מועד.

 

שליחו של האל

 

בתגובה ל"כך אנחנו עוזרים לחולים למות" ("ידיעות אחרונות", 7.12) – לפני כ־13 שנים סייע לנו רופא בעל נפש גדולה לגאול את אמנו האהובה מייסוריה הנוראים, באמצעות מה שנקרא היום "המתת חסד" ואז "הקוקטייל".

 

ימיה של אמנו היו ספורים. היא סבלה סבל שאין מילים שיכולות לתאר, אף שקיבלה את המינון המקסימלי של מורפיום. היא נעה בין הזיות מכאיבות מימיה במחנה הריכוז בשואה לבין רגעים של צלילות שבהם הכאב גבר על כל מה שהכרנו בה כל חיינו כאדם – על כבודה, צלילותה, צלמה. היא התחננה למות.

 

אותו רופא לא היה "אלוהים", הוא היה שליחו רב החסד. דווקא מתוך ההבנה של מצבה הרפואי, והידיעה שתוך כמה ימים ממילא תלך לעולמה, הוא איפשר לאמנו להיפרד מהעולם ללא כאב, בשלווה, מרצונה ובהסכמתנו. טוב שיש רופאים נוספים כמוהו.

 

הגולשים כותבים

 

• בעקבות מותו של עמרי ניר, שנהרג כשהציל את בנו: יצאתי לטיול כזה (די בטוחה שבאותו הנחל) בערך בגיל של בנו של עמרי. סירבתי לעלות בעזרת סולמות ויתדות, נשארתי לשבת למטה. קראו לי פחדנית, צחקו עליי, אבל סירבתי. זה נראה לי לא בטוח, ולא הסכמתי להסתכן. זה היה לפני 24 שנים. נשבר לי הלב לשמוע שעדיין מגיעים לשם ילדים ושאחד מהם איבד את אבא שלו ונמצא בעצמו במצב קשה.