היא שולחת לי את המייל יומיים אחרי שפרשת קסטיאל מתפוצצת. אני קוראת אותו פעם, קוראת פעמיים, ולא ממש יודעת מה להגיד. אנחנו לא מכירות ממש טוב, רק ברמת השלום־שלום. הדבר היחיד שאני יודעת עליה זה שיש לה פנים כאלו מהסוג שאני אוהבת, מחויכות ופתוחות לרווחה. ופתאום היא בוחרת בי כדי לשלוח לי את הדבר הזה. מייל כל כך אישי עם סיפור על לילה עם בחור שהפך לטראומה של החיים שלה. סיפור שמופיעה בו הגדרה חדשה לאונס: אונס־עוקץ, הגדרה שהמציאה במיוחד. אונס־עוקץ, היא מסבירה לי במייל, זה אונס שבו האנס שלך "עוקץ" אותך ומרמה את דרכו פנימה לבין תחתונייך, כלומר, משתמש בכל כך הרבה מניפולציות ולחץ ומצגי שווא שאין לך ברירה ואת בסוף נכנעת לו.
"אני יודעת מה את חושבת", היא אומרת לי כשאני מתקשרת כדי לדבר איתה, "שעשיתי איתו סקס מרצוני, הרי הוא לא הפעיל עליי שום סוג של אלימות ואני בעצמי התפשטתי ונכנסתי למיטה לידו". "בטח שאפשר לקרוא לזה אונס, אם את מרגישה שזה אונס זה מה שזה", אני אומרת לה מיד כמו פמיניסטית מאולפת וחביבה. בשנת 2016 יש רק דבר אחד יותר גרוע מלהצביע טראמפ, וזה לצאת בפייסבוק מרדכי ואנונו של המין הנשי, מין בוגדת שנואה שלא מאמינה אוטומטית לכל מי שמתלוננת ולוקחת לפעמים גם את הצד של הזכר בפרשה.
"מסכנה", היא אומרת לי, "תראי אותך, כולך מפחדת להגיד לי משהו. זה בסדר, גם לי לקח שלוש שנים להצליח לשכנע את עצמי שהיה פה אונס. ואני אגיד לך עוד משהו, זה אונס כל כך מוזר, שאין לי ספק שאפילו האנס שלי לא יודע שהוא אנס, שאין לו מושג שקרה משהו לא בסדר בינינו. הוא בטח זוכר אותי בתור ההיא שהוא בילה איתה לילה נחמד. וכל הזמן הזה, תארי לעצמך, האיש הזה מופיע לי בסיוטים בלילה, הוא עלה לי עשרות אלפי שקלים בטיפולים פסיכולוגיים, הוא הסיבה שאני לא מחזיקה עם אף בחור יותר משישה חודשים. אני גם יודעת מה חושבים עליי, שאני משוגעת, סתם עוד חולת צומי שחוגגת על הטראומה הלא כזו גדולה שלה מלפני שלוש שנים".
היא שותקת שנייה, נותנת לי זמן לעכל את השצף שלה. "עד כדי כך?" אני חושבת. "גם לי יצא להיות עם גברים לא מספיק קשובים או נחמדים, גם אני מצאתי את עצמי מרגישה אחרי סקס איתם כאילו משהו לא נעים, לא מספיק מכבד אבל חסר הגדרה, קרה פה, ובכל זאת אין לי טראומה. אז למה זה שונה פה?" כי אני מאמינה לה, זה העניין, אי־אפשר לטעות בכאב שבו היא מדברת. איך זה יכול להיות שהבחורה החייכנית הזו אומרת "אונס" במין ודאות כזאת שאפילו לא מנסה להקליל?
**********************************
בערב ההוא היא תיכננה לצאת למסיבה בבית של חברה שלה. היא עמדה מול הראי בשמלת קיץ אדומה ואיפרה את העיניים שלה בקפדנות לא טיפוסית. יש לילות כאלו, שאת כולך מוארת מבפנים בנברשות של תקווה, שאת פשוט מרגישה שהולך לקרות לך משהו נהדר היום. כשהיא הגיעה למסיבה הוא כבר היה שם, עם חבר, לבוש נחמד, לא אופנתי או מטופח מדי, לא חתיך מקצועי שעף על עצמו. אז היא ניגשה לדבר איתו, שאלה משהו על הציור שהיה על הטי־שירט שהוא לבש. "באיזשהו שלב", היא מספרת, "הלכתי למטבח לקחת משהו לשתות. קיוויתי שהוא יבוא אחריי אבל רציתי שהוא יחליט לבד".
רועי (שם בדוי) אכן עקב אחריה למטבח, הם התחילו להתנשק וזה היה ממש נעים. הוא הציע שהיא תצטרף אליו ואל חבר שלו לסיבוב ברים בעיר, והיא אמרה כן. במונית הם לא הפסיקו לצחוק, אבל הוא לא נגע בה. הם הגיעו למועדון. רועי הכיר את הברמן והזמין חצי בירה. היא התעקשה שהיא צריכה לקום מוקדם מחר ולכן רוצה רק קולה זירו. רועי עשה לה פרצוף מזועזע ואמר לברמן, "אני לא מכיר אותה. אני מתנער ממנה". זה היה כאילו בבדיחה אבל מספיק ברצינות כדי שהיא תבין שיש פה ביקורת סמויה על הכבדות שלה, הדרך שבה היא חננת זירו מייבשת ולא כיפית מספיק.
אז היא הסכימה לשתות, לא וודקות על גבי וודקות, בירה. אבל כבר בזה היה ניצחון חשוב בשבילו. הוא הצליח להזיז את הגבול שהיא הציבה לו, ובזה הוא בעצם התחיל להרגיש את הסדיזם מדגדג לו בווריד. כי המון גברים הם קצת סדיסטים, אפילו לא בקטע מיני, בקטע שחולשה וכניעה מגעילות אותם. זה מה שלימדו אותם מאז שהם שיחקו בארגז החול, שהילד הבכיין של הגן הוא לוזר, כוסית, נקבה היסטרית. וברגע שגבר יזהה עלייך שאת הילד החלש בגן, משהו בסדיזם הקדום שלו יתחיל להתעורר. ואיך הוא יזהה את זה? אם תפגיני מולו פחד. אם תסכימי לשתות רק כי את חוששת לצאת רצינית כמו קבר מולו, אם תסכימי לעשות סקס על הערב הראשון רק כי את דואגת שאם לא, הוא ייעלם.
מרוב שהוא אמר לה כמה שהיא מדהימה ומהממת, היא לא שמה לב שמי שהלום והמום הערב זו דווקא היא. כן, ממש כמו שעכביש רוקד את הריקוד הקטן שלו מסביב לזבוב, ככה המחמאות הבלתי נפסקות תפקידן להרדים. אולי זה יישמע קיצוני, אבל גבר שאת באמת מוצאת חן בעיניו, די מאבד את יכולת הרטוריקה שלו. הגברים שהכי אהבו אותי מעדו בלשונם לפחות פעמיים בערב כשהם פגשו אותי, דווקא אלו שדיברו כמו ולנטינו התגלו כמסוכנים.
הם יצאו מהבר והלכו ביחד. מתחת לבית שלו הם נעצרו והוא הסתכל עליה ארוכות כאילו הוא לא מאמין שהיא קיימת. בשלב הזה היא כבר הייתה חצי מאוהבת, איך לא, מחמאות, התעניינות כנה בה ובמשפחה שלה, שום ניסיון להזרים את השיחה לשאלות כמו "אז מה את אוהבת במין?" "רק תעלי להגיד שלום לכלב שלי", הוא אמר. "התעסקנו עם הכלב שתי דקות, באמת כלב נחמד, ואז הוא לקח אותי למיטה ולא רציתי לשכב איתו ואמרתי את זה. בשלב הזה רועי נהיה אגרסיבי והתחיל להתעצבן ולהשתמש עליי במשפטים כמו: 'את רוצה, הרגשתי כמה את רוצה'. או 'אז למה עלית הנה?' והכל בטון לא נעים. בשלב מסוים הוא ממש צעק. אני לא זוכרת כמה פעמים אמרתי לא, היה על זה ממש ויכוח, מריבה, והחלטתי ללכת הביתה".
ועכשיו אני סוף־סוף מתחילה להבין למה הסיפור הזה ייגמר באונס, או לפחות בתחושה של אונס. בגלל שאונס זה לא רק לכפות עלייך פיזית את המין, זה גם לכפות עלייך נפשית. זה יכול להיות המנהל בלשכה שיודע שהפחד שלך מלאבד את הג'וב מרחף מעל ההצעה שלו. זה יכול להיות המפקד הנשוי והנערץ שלך שיודע שבכל פעם שהוא מציע לך לבוא איתו לצימר, חלק מהשיקול שלך זה הרצון שלך שאלוהים של הגדוד ימשיך לחבב אותך, שלא תנודי מהממלכה הקטנה והמגובשת שבניתם פה בחולות הצהובים. ורועי? רועי האשים אותה שהיא משחקת איתו משחקים, ושאישה כזאת ילדותית הוא לא רוצה. הוא רוצה אישה כנה, חזקה, ששלמה עם המיניות שלה, אישה שעושה מה שבא לה ולא דופקת חשבון. העובדה שרועי איים עליה שהיא כנראה לא אשת חלומותיו כי היא לא זורמת רק מעידה עד כמה הוא כבר ראה בה חלשה בשלב הזה. כי את מי אתה מנסה לסחוט? לא את ראש המאפיה. את הפיון הזניח בלי חוט השדרה שמאמין לאיומים.
בדרך החוצה היא הבינה שהוא פשוט נעל את הדלת. "עמדתי שם ולא האמנתי שזה קורה, שאני צריכה מפתח כדי לפתוח את הדלת. לא רציתי לחזור לבקש אותו בשום פנים ואופן. לא רציתי לראות את הפנים שלו שוב. הרגשתי כאילו אני תלויה בחסדיו של הגבר הזה, שאני צריכה ממנו טובה כדי לצאת וסוף־סוף לנשום אוויר צח".
אבל היא ניגשה וביקשה את המפתח, כדי לצאת, ואז, בלתי נתפס כפי שזה נשמע, הלכה איתו לסלון ושכבה איתו. וכן, זה כאב לה מאוד־מאוד, הגוף שלה צרח שהוא לא רוצה בעשרות דרכים. יש לה המון הסברים לפשר ההחלטה הזו. אף אחד מהם לא משכנע ממש או מחזיק משפטית. "הייתי מותשת כבר מוויכוחים", היא אומרת, "אז אמרתי, יאללה, ניתן צ'אנס, אולי ככה זה כן ילך בינינו".
******************************
המחמירים בטח יגנו אותה, יגידו שהוא לא כפה עליה כלום, שהיא לא הייתה צריכה להיכנע לתכסיסים הפתטיים של הדוש הזה. אני דווקא מבינה סוף־סוף למה היא קוראת לזה אונס. למה התחושה שלה היא של מי שעברה טראומה נוראה שמסרבת להרפות ממנה כבר שנים. כי ברגע ההוא של המפתח, היא הבינה בול מה היא בשבילו. חור, נקב, הילד החלש שמתעללים בו בגן, זה שצריך "להוציא" ממנו כניעה כדי לצאת מנצחים.
כשהיא עמדה שם, מול הדלת הנעולה, היא פתאום הבינה שהוא ניסה עוד טריק אחרון של לגרום לה לפתוח את הרגליים. עד כדי כך הוא התייחס אליה כמו אל הכלב שלו, שכדי שייקח תרופה צריך להערים עליו ולשים לו את הכדור בתוך מעדן עוף טעים. וזה, ולא האגרופים שלו או הכוח הפיזי, מה שבסופו של דבר שבר אותה.
"אז זה מה שהוא ראה בי כל הערב" היא פתאום הבינה ,"חיה סתומה שצריך לשחק קצת עם המוח שלה כדי להוציא ממנה את מה שאתה רוצה". ואז כשהנפש שלה כבר הייתה מרוסקת לגמרי, הגוף גרר את עצמו ונכנס בצייתנות, בעצב גדול, אל הסדינים.