אחרי שנפצעתי בפיגוע, אמרתי לאמא שלי: לפחות יש לי סיפור מצוין ל"דה וויס"

הסיפור המרגש של רון עבדן, שאיבד את עינו בפיגוע בצבא, והפך למתמודד הכי נוגע ללב ב"דה וויס"

יום הוא אחד המתמודדים הבולטים בדה וויס. רק לפני כשנה וחצי, רון עבדן היה במקום אחר לגמרי. עבדן, אז חייל בסדיר, איבד את עינו בפיגוע. אבל גם בבית החולים, אחרי שהרופאים עידכנו אותו בבשורה הקשה, הוא לא איבד את האופטימיות. ההומור השחור עזר לו להתגבר על הכאב. "באשפוז אמא שלי שאלה אותי אם הכל בסדר איתי, ואני צחקתי ואמרתי לה, 'סוף־סוף יש לי סיפור טוב לדה וויס, בחור בלי עין זה תמיד עובד טוב. עכשיו יש לי סיכוי טוב באודישנים'. דה וויס תמיד היה סוג של חלום בשבילי".

 

איך במשפחה שלך מתמודדים עם ההומור השחור?

"בהתחלה אמא שלי לקחה את זה קשה. בדיחות כמו 'עכשיו אני נראה כמו משה דיין', 'אני מבקש ביצה עין' או 'אמא, תשימי עין על משהו', הכעיסו אותה. אבל לי היה חשוב להיות חזק ולשמוח. לא להישבר. תמיד הייתי בנאדם אופטימי. עכשיו גם לאמא שלי כבר יש בדיחות שחורות, וזה ממוטט אותי מצחוק. מתרגלים. אחרי שהשתחררתי מבית החולים הלכתי לפסיכולוג לגלות שאני לא סובל מטראומה. גם הוא אומר לי, שלשמחתו, בניגוד להרבה אחרים במצבי, אני לא סובל מפוסט־טראומה. גם הוא פירגן לחוזק שלי".

 

פתאום שמעתי פיצוץ

עבדן לא ישכח לעולם את הרגע ששינה את חייו. במהלך השירות ביחידת כפיר, הוא ניצב בעמדת השמירה ליד העיירה בית ג'אלה, כשלפתע נשמע רעש מבחוץ. עבדן היה משוכנע שאחד מחבריו יידה אבן לכיוונו, מין משובת נעורים של חיילים משועממים, אבל די מהר הבין שטעה. "הוצאתי את הראש מהחלון, ואחרי שנייה ראיתי ניצוץ אור ושמעתי פיצוץ", הוא מספר. "לקח לי כמה שניות לעכל מה קרה. פתאום שמתי לב שאני רואה שחור בעין אחת, אבל עדיין לא כאב לי כלום. ניסיתי לצאת החוצה כדי לראות מה בדיוק קרה, אבל אחרי דקה הבנתי שאני לא מצליח להתקדם, ושאם אתקדם — אפול מיד. החלטתי לקרוא לעזרה. ביחידה שמעו את הפיצוץ ותוך כמה שניות מיהרו אליי".

פרמדיק שהגיע למקום, נתן לעבדן מורפיום, והוא פונה במהירות לבית החולים בירושלים. "הגוף שלי היה מלא דם", הוא ממשיך לספר. "בבית החולים לקחו אותי דחוף לניתוח כי נכנסו לי רסיסים לעין ולראש. כשהתאוששתי מהמורפיום, לא הבנתי למה כולם סביבי בוכים כל הזמן, אפילו צחקתי, ואמא שלי חשבה שהשתגעתי". רק כשאחד הרופאים במחלקה הודיע לרון שאיבד את הראייה בעין ושהוציאו לו שלושה רסיסים מהראש ומאזור העין — הבין למה בני משפחתו מודאגים כל כך. שני רסיסים אחרים הרופאים העדיפו לא להוציא כדי לא לסכן את חייו או לפגוע במוחו. "הם אמרו לי שאנשים חיים עם רסיסים בראש כל החיים", הוא מספר.

"כשסיפרו לי שאיבדתי את הראייה בעין, זה היה הרגע היחיד שהרשיתי לעצמי לבכות. בהתחלה לא השלמתי עם זה שתהיה לי עין מזכוכית. לא רציתי שהאנשים יראו שהעין לא זזה ותהיה לי פזילה, העדפתי שלא יהיה שם כלום, אבל אמא שלי לחצה שאנסה. והיא צדקה. הפנים שלי נראות אמיתיות בזכות העין מזכוכית. בכלל לא התעניינתי אם תפסו את המחבלים. לא משנה לי אם הם יישבו בפנים או לא. מה זה כבר יעזור לי?!"

סיפרת בתוכנית שגם הזיכרון שלך נפגע.

"כן, זה הזיכרון לטווח קצר. יש לי עין מזכוכית", הוא מחייך, "לפעמים בנסיעה, כשהיא מציקה לי בחום, אני שולף אותה החוצה ומניח אותה ליד דלת המכונית. כשאני נכנס הביתה, אני לא זוכר איפה השארתי אותה. לפעמים אני הולך לאוטו ושוכח את העין בבית וחוזר לקחת אותה".

 

קריוקי בבית חולים

על דבר אחד אין ויכוח. עבדן, 21, הוא כיום המתמודד הכי נוגע ללב בדה וויס. באודישן הוא שר את "עכשיו קרוב" של עידן רייכל. כדי לא לטעות במילים בגלל הפגיעה בזיכרון, עבדן נעזר בדף מילים שהונח על סטנד לפניו. כשנשאל על כך בתוכנית, זכה לחיבוק חם מאברהם טל, שסיפר איך כמעט איבד בילדותו את הראייה באחת מעיניו, פציעה שהובילה אותו לעסוק במוזיקה. עבדן שמע — ולא הצליח להסתיר את התרגשותו.

כמו במקרה של טל, הפציעה הובילה את עבדן, תושב מעלה־אדומים, להשקיע את רוב שעות היום בנגינה, בעיקר על הפסנתר שקיבל במתנה. "הדבר הראשון שרציתי לעשות אחרי שנפצעתי, בדיוק כמו אברהם, זה מוזיקה. היא נתנה לי כוח, הרבה כוח — ושמחה, וזאת גם אהבה גדולה", הוא מספר. "בבית החולים ביקשתי שיביאו לי רמקול גדול ומיקרופונים. הייתי עם כיסא גלגלים ואינפוזיות, אבל ירדתי למטה ועשינו קריוקי. ישבתי על פסנתר שעות כל יום וניגנתי. שנה וחצי המוזיקה היא רוב העיסוק שלי".

עוד לפני האודישן לדה וויס עבדן ניסה את מזלו באודישן לכוכב הבא, אבל נפל בשלבים הראשונים של התוכנית. גם הפעם הכין את עצמו נפשית למקרה שייכשל. "לא שלא הייתי בטוח בעצמי ובעובדה שאני יודע לשיר, אבל לא חשבתי שאגיע לשלב הזה. התרגלתי לא להצליח. אמרתי, מה שיהיה יהיה. מקסימום גם הפעם לא אתקבל. לא הייתי מתמוטט אם לא הייתי מצליח, התחסנתי".

ויתרת על הרבה בשביל להיות בתוכנית.

"הרגעים היחידים שהייתי מיואש בהם היו במלחמות עם משרד הביטחון. בגלל הרצון שלי להיות בתוכנית ולשיר, ויתרתי על זכויות שיכולתי לקבל כנכה צה"ל. העדפתי לקבל רק את הזכויות הבסיסיות שלי כנכה צה"ל, ולהמשיך לשיר ולעשות מוזיקה. העדפתי להרוויח את הכסף שלי בכוחות עצמי ולא להיאבק על קצבת הנכות".

עד הרגע האחרון של האודישן, אף מנטור לא הסתובב.

"כבר השלמתי עם זה שלא עברתי, ואז שלומי שבת הסתובב ממש בזמן פציעות. היו לי דמעות, אבל אני בכיין גם ככה. חזק, אבל בכיין. כולנו משפחה של בכיינים. היית צריך לראות איך אבא שלי בכה מהתרגשות כשהתקבלתי. להיות בנבחרת של שלומי זו הגשמת חלום, גדלתי עליו".

מה לך ולמוזיקה?

עבדן נולד במעלה־אדומים. אביו צביקה עובד בחברה של עדי עזרא, הבעל של בר רפאלי, ואמו עדנה כמזכירה בכירה בבית החולים שערי צדק. רון הגיע למגמת המוזיקה בתיכון די במקרה. "לא הייתה מגמה אטרקטיבית לבחור בה, אז בחרתי במוזיקה", הוא מספר. "אמא שלי צחקה עליי, 'מה בכלל הקשר שלך למוזיקה?'. אבל הלכתי. ניסיתי לראות אם אני בכלל מתאים לזה, והתגובות היו טובות. אני מאוד פתוח בכיוון המוזיקלי. אוהב כמעט כל סגנון".

מה הסיכויים שלך להצליח בתוכנית?

"כל המתמודדים בתוכנית מוכשרים וטובים. מכל העונות של דה וויס, זו השנה הכי קשה. הכל יכול לקרות. הנה, עדן בן־זקן הגיעה אלמונית לתוכנית ובוקר אחד נהייתה כוכבת וזמרת השנה. לא יודע לאן זה ייקח אותי. מבחינתי כבר הגשמתי חלום, והשאר — אלוהים גדול. וחוץ מזה, את הניצחון הגדול שלי כבר השגתי, כשהתגברתי על הפציעה" 

דה וויס משודרת ביום שבת ב־21:00