בהחלמה כמו במלחמה
את האלופים המופתעים שלח הרמטכ"ל להיבדק בעצמם. את החברים הוא ניסה להרגיע. כך נראו הימים הדרמטיים של גדי איזנקוט לקראת הניתוח שעבר היום להסרת הגידול הסרטני
זה היה עוד סעיף בדיון של פורום המטה הכללי, שהתקיים ביום שני אחר הצהריים. הרמטכ"ל גדי איזנקוט דיווח לאלופים על מצבו הבריאותי, ועידכן אותם שביום חמישי הוא עומד לעבור ניתוח ובתוך כמה ימים יחזור לעבודה. השתררה שתיקה. מישהו איחל לו בריאות טובה. כדי לקטוע את המבוכה הודיע הרמטכ"ל בחיוך שהוא שולח כל אחד מהם שחצה את גיל 50 לבדיקות, בפקודה. חצי שעה אחר כך כבר יצאה הודעת דובר צה"ל על הפרוצדורה הרפואית שיעבור הרמטכ"ל.
האלופים הופתעו לא רק מתוכן ההודעה, אלא גם מעצם העובדה שאיזנקוט דיבר על נושא אישי ואינטימי כל כך. מרביתם לא ביקרו מעולם בביתו. בניגוד לתדמיתו הנינוחה והחייכנית, איזנקוט הוא לא סחבק. הוא יכול לנגב איתך חומוס, לטפוח על השכם, אפילו להתחבק. אבל אף פעם לא תדע מה מתרחש עמוק בליבו. מי שלא קרוב אליו במיוחד לא יחצה אצלו את מחסום הפרטיות, המשפחה והבית. כשבנו התגייס הוא אסר לפרסם צילומים שלהם יחד בבקו"ם. כשהבן סיים קורס צבאי בחר הרמטכ"ל להיטמע בקהל ההורים ולא לשבת בשורה הראשונה. אפשר להניח שלא היה לו קל לחשוף את דבר מחלתו בפני פורום מטכ"ל.
כשנודע לו לפני חודשיים על המחלה במסגרת בדיקה תקופתית שגרתית, הוא דיווח על כך לסגנו, אלוף יאיר גולן, לשר הביטחון ולראש הממשלה. קצין הרפואה הראשי ואנשיו ידעו עוד קודם. אבל היה ברור שבעידן התקשורתי הנוכחי, אי־אפשר שלא לדווח לציבור על מצבו הרפואי. איזנקוט גם לא ראה שום סיבה להסתיר. הוא רק היה צריך למצוא את העיתוי המתאים. "מה ההתרגשות?" אמר לחבר מודאג. "אני נראה לך חולה? עייף? חיוור? זו הזדמנות בשבילי לקרוא 2־3 ספרים שאני לא מצליח להגיע אליהם".
לפני כחודש הוא החל לתכנן איך יחשוף, בפני מי ומתי. ההודעה הפומבית יצאה, כפי שתיכנן, ביום שבו הוחלט על מועד הניתוח בבית החולים בילינסון.
רמטכ"ל בלי מטבחון
עד לפני 20 שנה לא טרח איש לדווח לציבור על מצב בריאותם של קצינים בכירים. כשנבחר אמנון שחק ז"ל לרמטכ"ל הוא העניק ראיון חושפני וחריג, בו סיפר על מחלת הסרטן ממנה החלים. שחק חלה כשכיהן כראש אמ"ן, ורק מעטים בצמרת המדינית־ביטחונית ידעו על כך. הציבור לא שותף. האליטות הביטחוניות דאז לא העלו על דעתן של"עמך" יש מניות בביטחון המדינה, וזכותו לדעת את מצבם של אלה המנהיגים אותו. רק בתחילת 1995, כשהתברר לשחק שיריבים המבקשים לטרפד את מינויו לרמטכ"ל העבירו לתקשורת את התיק הרפואי שלו, הוא החליט בצעד חסר תקדים לצאת ולדווח: חליתי והבראתי. ואכן, המחלה לא השפיעה על כהונתו כרמטכ"ל.
במלחמת לבנון השנייה, כשהרמטכ"ל דן חלוץ אושפז ליומיים באיכילוב, דווח מיד לציבור על נבצרותו. כשזה קרה לרמטכ"ל יצחק רבין ז"ל במלחמת ששת הימים, הציבור חי במשך שנים ארוכות משמועות ורכילויות על הסיבות שהביאו לנבצרותו. בשני המקרים הייתה אולי סיבה לא לדווח לציבור בזמן אמת על הנבצרות, כי בזמן מלחמה עלולות להיות לכך השפעות מורליות. אבל בעת שגרה אין לניסיונות ההסתרה לא הצדקה ולא סיכוי. הציבור השתנה, התקשורת השתנתה, היחס לאליטות השתנה.
ביום ראשון השבוע נערך כנס ספ"ב (סגל הפיקוד הבכיר של צה"ל). איש מבין עשרות הקצינים הבכירים – אלופים ותא"לים שחלקם עובדים עם הרמטכ"ל מקרוב – לא יכול היה להבחין אצלו במתח או בסערה פנימית. איזנקוט הוא טיפוס אניגמטי. רק הקרובים אליו ביותר יצליחו לזהות לפי שפת הגוף מתי הוא מגיע לקצה גבול הסבלנות. למשל, כשהוא מתחיל לגרד את הפדחת, זה הזמן לעבור הלאה. היכולת שלו ליצור תחושת קרבה ובה בעת להקפיד על ריחוק בכל הנוגע לחייו הפרטיים שומרת עליו מפני קליקות דביקות. הוא לא באמת שייך לאף חבורה של ותיקי גולני, למרות שכולן מאמצות אותו. גם אין לו "מטבחון" אינטימי או יועץ ארגוני צמוד.
אבל אסור לטעות: למרות המעטה הרגוע, איזנקוט רחוק מלהיות אדיש לכל מה שנאמר או נכתב עליו, על מוסד הרמטכ"לות ועל אנשי הצבא. סיפור אלאור אזריה וההתנפלות הברוטלית על איזנקוט וקציניו הטרידו אותו יותר מאשר המחלה.
בחודשיים האחרונים עשה איזנקוט מאמץ למזער ככל הניתן את ההשלכות האפשריות של מה שיכונה להלן "נבצרות הרמטכ"ל", כלומר: מצב שבו הרמטכ"ל אינו יכול לתפקד ולקבל החלטות. בצבאות העולם יש לנוכחותו של הרמטכ"ל משמעות בעיקר בקבלת החלטות ארוכות טווח כמו תקציב, בניין הכוח, כיוונים אסטרטגיים וכו'. גופי הביצוע של הצבא עובדים על אוטומט גם כשהוא לא שם. גם הכנת תוכניות מבצעיות ושמירה על כשירות הכוחות הם תהליכים ממושכים, שלנוכחות היומיומית של מפקד הצבא אין עליהם השפעה מכרעת. בישראל, לעומת זאת, יש לנוכחותו של הרמטכ"ל משקל נוסף, קריטי. גם בזמן רגיעה מתנהלת כל העת מערכה בעצימות כזו או אחרת מתחת לרדאר. כאן יש לרמטכ"ל תפקיד מכריע בקבלת החלטות בזמן אמת. לעיתים מדובר בהחלטות אופרטיביות־טקטיות, שיכולות להיות להן השלכות אסטרטגיות מרחיקות לכת. למשל: חייל נחטף, אין זמן ללכת לממשלה להתייעצות, והרמטכ"ל צריך להחליט מיד אם להכניס יחידה צבאית לשטח אויב. לא במקרה שאלו מדוע לא נכח הרמטכ"ל גבי אשכנזי ב"בור" בזמן אירוע המרמרה, שכן ההחלטה שהתקבלה בשטח הביאה לתוצאות הרות אסון מבחינה אסטרטגית. לכן, למשל, צריך הרמטכ"ל להיות נוכח בבור או בחמ"ל במהלך פעילות בעומק האויב. את המבצע הוא כבר אישר, המפקדים מנהלים אותו והוא לא מתערב. אבל אם יש סיבוך וצריך להחליט אם ואיך מחלצים את הכוח, כל העיניים נשואות אל הרמטכ"ל, שכן פעולה טקטית כזו עלולה להפוך לאסטרטגית.
אסור לדבר על טראמפ
איזנקוט מנהל את לוח הזמנים שלו בעצמו. פעם בשבוע מתכנסים אצלו אנשי לשכתו והוא מכתיב להם את סדרי העדיפויות של הנושאים בהם יעסוק. גם אם מדובר בנושא מתמשך, הוא זוכר ומתזכר. מכיוון שלא היה מדובר בניתוח דחוף, הוא בחר לשבץ אותו בעיתוי הנוח לו ביותר. סוף שבוע, להפסיד כמה שפחות ימי עבודה.
ביום ראשון, בכנס הספ"ב, סיכם הרמטכ"ל את "הנושאים הגדולים" שתחת אחריותו: התוכנית הרב־שנתית "גדעון", מה הספקנו לעשות בשנה החולפת, מה הדגשים לתוכנית העבודה 2017. במשך יותר מ־40 דקות עבר איזנקוט מנושא אחד למשנהו, מהרמה האסטרטגית ועד רמת הפרט. הוא סקר את כל גזרות הלחימה, בדגש על מוכנות לאירועים שיפרצו ללא התרעה או בהתרעה קצרה. הוא דיבר על ההיערכות לקיצור שירות החובה, דרש להוריד את מספר הכלואים בצה"ל, שהאמיר ל־18 אלף בשנה, לטפל בנפקדים ובנשירת חיילים משירות, ולצמצם את מספר תפקידי הקצינים בעורף ולהעביר חלק מהם לידי חוגרים. הוא גם הזכיר לקצינים הבכירים שצה"ל לא עוסק בעניינים מדיניים, ואסר עליהם להתבטא בנוגע לממשל האמריקאי החדש.
הלו"ז נמשך כמתוכנן. ביום רביעי ביקר איזנקוט בפיקוד הצפון: בדיקת מוכנות, סקירות אלוף, סיור בשטח, פגישות עם מפקדים. ביום חמישי, בהערכת המצב המטכ"לית השבועית לקראת מבצעים הצפויים בטווח הקרוב, הוא סגר את הנושאים האופרטיביים־טקטיים שמחייבים את נוכחות הרמטכ"ל או ממלא מקומו. בדיונים אלה מאשר הרמטכ"ל תוכניות ומבצעים, גיחות של חיל האוויר ופעילות ארוכת טווח של חיל הים ושל כוחות מיוחדים, המובאים בהמשך לאישורו של שר הביטחון. איזנקוט בעצם ניקה את השולחן במה שנוגע למהלכים הצפויים בתקופת הנבצרות שלו, והעביר את האחריות על ביצוע ההחלטות שקיבל לסגנו יאיר גולן. הדיון נמשך עד שעות הצהריים, ואחר כך נפגש איזנקוט עם גולן ומסר לו את כתב המינוי כממלא מקום, על דעת ראש הממשלה ושר הביטחון ולאחר אישור טלפוני של שרי הממשלה. משם יצא לבית החולים כדי לעבור את הניתוח.
למינוי ממלא מקום לרמטכ"ל ש גם היבט סמלי: הצבא משדר שהרכבת נמצאת על המסלול ומחלתו של איש כזה אחר לא תזיז אותה ימינה או שמאלה. יש קטר והוא ממשיך לשעוט. ממלא המקום מסמל יציבות. מישהו יושב בקומה ה־14 במטכ"ל. אין ואקום. יש כתובת. והמשכיות היא כוח קריטי בארגון.
כשמדברים על נבצרות רמטכ"ל, האסוציאציה הראשונה היא שהרמטכ"ל שוהה בחו"ל, וסגנו תופס את מקומו באותן שעות שלא ניתן לקיים איתו תקשורת. מצב כזה כמעט ולא אפשרי היום. הרמטכ"ל יכול להימצא כל הזמן בקשר עם הארץ, כך שהמינוי של ממלא מקומו מספק צורך משפטי בלבד, שכן יש בסמכותו לחתום על כל מיני צווים והוראות שצצים בפתח. אבל מה קורה כשרמטכ"ל נבצר באמת?
אם הרמטכ"ל אינו זמין למלא את תפקידו לתקופה מסוימת, יוצא כתב מינוי מטעמו הממנה את סגן הרמטכ"ל לממלא מקומו בהיעדרו. זה הנוהג, אבל אין חוק מחייב. מאחר שסגן הרמטכ"ל הוא ממלא מקום לטווח קצר, הוא אינו אמור לקבל בתקופה הזו החלטות עקרוניות או ארוכות טווח. גם זה לא מעוגן בחוק. מאתמול האלוף יאיר גולן הוא הרמטכ"ל לכל דבר ועניין. מי שמינה אותו לרמטכ"ל הוא הרמטכ"ל הנבצר. אמנם באישור שר הביטחון ובידיעת ראש הממשלה, אבל בפועל הצבא מינה לעצמו רמטכ"ל.
הגדרת תפקידו של הרמטכ"ל ואופן מינויו מעוגנים בחוק. אבל כל הניסיונות לעגן בחוק גם את תפקיד ממלא מקום הרמטכ"ל, נכשלו. בינואר 2013, על רקע פרשת הרפז ומשבר מינויו של יואב גלנט לרמטכ"ל, המליץ מבקר המדינה לבצע רפורמה גם בתהליך מינוי סגן הרמטכ"ל. המבקר הציע להגדיר את סגן הרמטכ"ל באופן רשמי כממלא מקום הרמטכ"ל. מינוי הסגן, אמר המבקר, צריך להתבצע בדיוק באותו הליך שבו מתמנה רמטכ"ל. נכון לעכשיו, סגן הרמטכ"ל מתמנה כמו כל אלוף אחר. לשר הביטחון, הממונה מטעם הממשלה על הצבא, אין שום יכולת להכתיב לרמטכ"ל את רשימת המועמדים לתפקיד. הוא מאשר את סגן הרמטכ"ל שבחר הרמטכ"ל בדיוק כמו שהוא מאשר כל מינוי אחר של אלוף. השר המופקד על הצבא יכול להטיל וטו על מינוי סגן רמטכ"ל רק באמצעות אי־חתימה, אבל הוא עצמו לא מוסמך לסמן או לקדם מועמד משלו. גם לראש הממשלה ולממשלה אין מעמד כלשהו במינוי סגן הרמטכ"ל. כשהרמטכ"ל אשכנזי לא רצה את גלנט כסגנו וכממלא מקומו, לשר הביטחון ולראש הממשלה לא היה מעמד חוקי להשפיע. אבל הם אלה שהביאו לאישור הממשלה את מינויו של גלנט לרמטכ"ל, אותו גלנט שלא הצליחו למנותו למספר 2. זה אבסורד המעיד על חוסר איזון בבקרה של הדרג המדיני על הדרג הצבאי.
את רשימת המועמדים לתפקיד סגנו מכין הרמטכ"ל. אין חובה לתעד את התהליך, אין סטנוגרמות, ולא ברור מה השיקולים ומה הכישורים הדרושים. חלק מהדברים נסגרים בחדרי־חדרים. אין אפילו חובה לפרסם את רשימת המועמדים. למרות שביטחון מדינת ישראל הוא באחריות הממשלה, גורל המדינה יכול להיות נתון בידיו של אדם שלא מונה ולא אושר על ידי הממשלה.
ב־2014 קיבל שר הביטחון משה יעלון את המלצות מבקר המדינה, והגיש לממשלה את הצעת חוק הרמטכ"ל שאמורה להסדיר את מינוי הרמטכ"ל באופן שקוף לציבור. בהצעה מופיע סעיף המתייחס למינוי הסגן. על פי ההצעה, מינוי סגן רמטכ"ל יצטרך לעבור את אישור הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה, כשהאחרון יוכל להטיל וטו. נתניהו מיסמס את החוק. יעלון מעריך כיום שהסיבה לכך היא הסעיף הקוצב את כהונת הרמטכ"ל לארבע שנים במקום שלוש. בינתיים החליט השבוע השר ליברמן להאריך את כהונתו של איזנקוט בשנה נוספת, הבעת אמון ברמטכ"ל שהיה נתון למתקפה קשה. האלוף אביב כוכבי, שיחליף את גולן כסגן רמטכ"ל בעוד מספר חודשים, נבחר בשיטה הישנה.
נבצרותו של איזנקוט מציפה את סוגיית מ"מ הרמטכ"ל מסיבות טבעיות. המטכ"ל מזדקן. לאנשים מבוגרים יחסית יש סיכוי גבוה יותר לחלות ולהיכנס לנבצרות לפרקי זמן שונים. האמירה של הרמטכ"ל השולח אלופים בני 50 ומעלה לבדיקות רפואיות לא יכולה הייתה להישמע במטה הכללי של לפני 30־40 שנה, כשהרמטכ"לים היו בני 40. ¿
אלכס פישמן