עושים לכם בית ספר

רגע לפני שאתם מתפוצצים עליהם על הבלגן בחדר או על השעה המאוחרת שבה הגיעו הביתה, עצרו רגע • המתבגרים הסוררים האלה הם אותם ילדים מתוקים שאתם כה אוהבים • מה עושים כדי להצליח לשמור על תקשורת טובה ועל אווירה של שיתוף פעולה בבית? מומחים, הורים ומתבגרים מייעצים | שיר־לי גולן

הם מסוגלים לטרוק לנו את הדלת בפרצוף ולהתנצל על זה בדמעות רבע שעה אחר כך, לסנן בזלזול שאנחנו לא מבינים שום דבר ואז להתייעץ איתנו אם כן או לא לצאת לסמינר ההוא של התנועה, לחזור הביתה מבילוי בארבע לפנות בוקר אבל להעדיף שוקו על פני קפה בבוקר למחרת. הם מתבגרים, וזה קשה להם, וזה קשה לנו, הוריהם. כי אמנם ברור שהם כבר לא ילדים, אבל הם עדיין לא מבוגרים.

 

ההתנהלות הזאת על התפר הדק שבין תלות לעצמאות, בין סימביוזה לנפרדות, בין ה"אמא יקרה לי" ו"אבא שלי הוא הכי בעולם" לבין ה"אמא/אבא, אל תעשי/ה פדיחה!" מאתגרת.

 

"מתבגרים זקוקים להורים ולא לחברים", מזכירים הפסיכולוגים ד"ר עדנה כצנלסון ופרופ' עמירם רביב, מחברי הספר החדש "מה עובר לך בראש" (בהוצאת מטר). "הם צריכים מבוגר שישים להם גבולות ויאפשר להם לנסות למרוד מול גבולות עקיבים וברורים. ויתור על גבולות מסכן אותם, ממש כמו בסיפור על האם שאומרת בטון נואש לבתה המתבגרת: 'נמאס לי, אני מפסיקה להגיד לך מה לעשות, הרי תמיד את עושה את ההפך!' ובתה משיבה לה מיד: 'לא, אמא, את מוכרחה להמשיך להגיד לי, אחרת איך אדע מה לעשות?'"

 

איך צולחים בשלום את המכשולים? הנה העצות של ד"ר כצלנסון ופרופ' רביב; צאלה מיינרט, ראש המרכז להורות ומשפחה במכללת סמינר הקיבוצים; ליאור ביטון, המנהל הקליני של Headspace; מרכז לסיוע ולתמיכה רגשית לצעירים בבת־ים; ונגה בירן, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ולמשפחה במכללת סמינר הקיבוצים:

 

1. נהלו פעם בשבוע שיחה עם המתבגר: ללא טלפונים סלולריים ועם דלת סגורה, כך שאם יש אחים הם לא יפריעו. נסו לארגן רשימה של נושאים שעליהם תרצו לדבר, לפי סדר החשיבות. לא תמיד כדאי להתחיל בנושאים שמעוררים ניצוצות ועלולים להסתיים בפיצוץ עוד לפני שהתחילו. חשוב לתכנן מראש איך להציג את הדברים בצורה לא משתלחת ולא אלימה, אלא עניינית עד כמה שסבלנותכם תאפשר. נסו לבוא עם הצעות לפתרון אי־הבנות, כדי שיהיה סיכוי לבחור אחת מתוך כמה חלופות. נסו להקשיב זה לדברי זה, ואולי אפילו תצהירו שכל אחד יודיע מתי סיים, ואז יענה האחר. נסו לנסח מסקנות והציעו משך זמן סביר לבדיקת יישומן. בכל פגישה כדאי גם להעלות מסקנות משיחה קודמת ולבדוק מה נעשה, מה היה יעיל ומה לא היה ישים, כדי למצוא דרכים לשיפור התקשורת והתפקוד. הורה צריך להיות מסוגל להקשיב גם לביקורת, אם תנוסח בצורה סבירה ולא תוקפנית או מקטינה מאוד.

 

2. הכינו לעצמכם רשימת מטרות: כדאי להיאבק על הדברים החשובים בידיעה שאי־אפשר להשיג הכל. מוטב להתייחס להתנהגויות קונקרטיות, למשל "מה שעשית אתמול פגע בי", ולא להכליל באופן ביקורתי, כמו "אתה אגואיסט/נצלן" וכדומה. כדאי לבחון, מבחינת סדר עדיפויות, מה אפשר להתיר ואיפה עובר הקו האדום. חשוב לזכור שאתם המבוגר האחראי והמתבגרים זקוק לכם בתפקיד ההורי, ולמצוא את האיזון של התחשבות ברצונותיהם תוך ראייה לטווח רחוק והבנת הצרכים שלהם כך שההחלטות שיתקבלו יהיו מושכלות ואחראיות.

 

3. היו עקיבים בנושאים החשובים: שיתוף פעולה והסכמה הורית הם קריטיים מול מתבגרים. בנושאים הפחות עקרוניים יכולה להיות אי־הסכמה בין ההורים שתפגע פחות.

 

4. שמרו על קשר עם הורי חברים: מתבגרים נוטים לומר שלכולם מרשים, שכולם נותנים. קואליציה הורית עם הורי החברים עשויה למתן נפנוף בהשוואה לאחרים.

 

5. דברו איתם על מין: התגברו על המבוכה, אל תניחו שהם יודעים הכל. הם לא. כדאי ליצור נתיב פתוח בנושאי הסברה מינית, יחסי מין, סכנות במין לא מוגן, מניעת היריון, הליכה לגינקולוג לבנות, זהות מינית וכו'. גיל החשיפה שלהם לתכנים מיניים נמוך בהרבה מבעבר, וזה עלול להיות כרוך במסרים מעוותים על העולם המיני ובהיווצרות תפיסות מוטעות. למרות הקושי, על ההורים מוטלת האחריות להסביר שפורנו אינו מייצג יחסים המבוססים על אינטימיות וחיבור רגשי בין בני זוג, למשל.

 

6. ספרו על מה שקורה לכם בחיי היומיום: הורה גלוי (במידה, כמובן, לא כל צרות הזוגיות צריכות להיחשף) יגדיל את הסיכוי שהמתבגר יראה בו פרטנר לשיח וייפתח, לפחות חלקית, גם בפניו.

 

7. הסבירו את דרישותיכם: אי־אפשר לדרוש דרישות מבני נוער בלי להסביר להם ולשכנע אותם. מתן הוראות סמכותיות בלבד יעורר התקוממות. בני נוער רוצים להבין מדוע, לבדוק יחד אלטרנטיבות ולהשתכנע.

 

8. נסו להתמודד עם "הנחות מוטעות": אלה שמשבשות כל ניסיון להבנה ביניכם לבין המתבגרים. ייחוס שגוי של כוונות הזולת (דהיינו, מתן פירוש מוטעה למניעי ההתנהגות של האחר) הוא פתח עיקרי לכמעט כל אי־הבנה וקונפליקט המתקיימים בין בני אנוש. בדקו את ההנחה שהמתבגרים עושים הכל "בכוונה" כדי להרגיז. במריבות יש נטייה להשתמש בתוויות כמו אתה אנוכי, אטום, לא רגיש, נוקשה, לא מתחשב וכדומה, וכדאי להימנע מזה ולבקש מהם לא לקבוע גם לגביכם הבחנות כאלה, אלא לציין לגופו של עניין מה הרגיז אותם או אתכם. תוויות מעוררות התנגדות ולא מאפשרות דיאלוג.

 

9. היעזרו בהומור: הוא יכול למתן מתח משפחתי, בתנאי שאינו ציני ומתנשא. צחוק יוצר אווירה טובה יותר, אם כי יש בני נוער שנעלבים מכל הומור. החוכמה העיקרית היא להבחין בין "לצחוק על" לבין "לצחוק עם". ב"לצחוק עם" אין עוינות ויש נכונות להידברות ולגמישות. הכי יעיל לגלות מעט הומור עצמי, שמאפשר לקיחת מרחק מסוים מההתרחשות וכך מקנה הבנה טובה יותר שלה.

 

10. השאירו תמיד דלת פתוחה, קצה חוט לאחוז בו: גם במקרים של קצרים בשיחה, חשוב להעביר למתבגרים את המסר כי למרות כל הכעסים והוויכוחים הם יקרים וחשובים לכם מדי כדי שתוותרו עליהם ועל הקשר איתם. חשוב ללמוד דרכים מגוונות לדיאלוג רציף עם מתבגרים מתוך סמכות הורית נוכחת ומיטיבה, אותה סמכות שאליה המתבגרים מתחננים בדרכם שלהם ומחפשים לעיתים קרובות דרך התנהגויות מתריסות ומאתגרות.

 

מה מציעים הורים למתבגרים?

 

11. מיכל קרנר־אביר, אמא לבני 21, 17 ו־12, אחות: "כדאי לזכור שסוף־סוף יש עם מי לדבר, הילדים כבר גדולים ויש להם היגיון, גם אם הוא לא תמיד פועל כמו ההיגיון שלנו. יש להם דעות, רגשות ורעיונות ועולם מלא תוכן, וזה הזמן שלנו כהורים לגלות את עצמנו מחדש – לסמוך על הבסיס שבנינו איתם, לזכור שגם אנחנו היינו פעם כאלה, לשחרר וליהנות".

 

12. דריו כהן, אבא לבני 20 ו־12, אנימטור: "דברו אליהם בגובה העיניים, תנו להם להרגיש שאתם כבר לא מתייחסים אליהם כאל ילדים".

 

13. יעל נאור, אמא לבני 21, 18 ו־15, מעצבת תיקים: "כיוון שהם רואים הכל בשחור ולבן, כדאי להיעמד להם באפורים – לא להתרגש מכל מילה או מניפולציה רגשית ולא להתערב בחייהם באופן גלוי. כך שהם יידעו שאתם שם אבל שאתם מאפשרים להם לעוף".

 

14. טל הררי־פריימן, אמא לבני 13, 5 ושנה וחצי, מאמנת כושר: "כשהבקשות לא פוסקות ואיתן הקיטורים והביקורת, כדאי פשוט לקחת אוויר ופותחן ולמזוג לעצמכם כוס יין".

 

15. איתי ליטמן, אבא לבני 15, 12 ו־6 וחצי, יועץ תקשורת: "לפעמים צריך בעיקר להציע להם סולם שאיתו יירדו מהעץ. העלאת הצעה שלכאורה מתייחסת לסוגיה שלא קשורה לוויכוח יכולה להפוך לפתרון המחלוקת בלי שאיש מהצדדים יצטרך להודות שהוא טעה או ויתר. ככה גם פותרים את הבעיה ומסיימים את המריבה וגם הם לא מרגישים שיצאו עם זנב מקופל בין הרגליים".

 

מה מציעים המתבגרים עצמם?

 

16. עילי מנדל, 16: "אל תשאלו שאלות שאתם יודעים את התשובה עליהן, ואם שאלתם וענינו קצר – תפסיקו לשאול. זה חופר".

 

17. אביב מסיקה, 15, כת"צ בעיתון הנוער "ראש אחד": "תנסו ליצור תחושת אמון, כדי שלא נרגיש כבולים ונוכל להיות נינוחים ואמיתיים, בלי צורך למרוד. אם במקום נוקשות יש אמון, יש פחות לחץ ויותר קשר".

 

18. נעימה אווסקר, 17, כת"צ ב"ראש אחד": "תנו לנו חופש ואל תתערבו יותר מדי בחיים שלנו. אם אתם מכירים אותנו טוב, ממילא תדעו איך לגשת נכון ולדבר ללב שלנו".

 

19. מעין רפאל, 17 וחצי, כת"צ ב"ראש אחד": "אני ממליצה למתבגרים עצמם להיות גלויים עם ההורים, להתייעץ איתם כשיש התלבטות ולשתף אותם. זה יקל על שני הצדדים".

 

20. נעמה מורד, 15, כת"צ ב"ראש אחד": "לפני שאתם נכנסים איתנו לכאסחים ומתעצבנים, תזכרו שגם אתם הייתם פעם בגיל ההתבגרות, ושאנחנו רוצים וצריכים אתכם לידנו ואוהבים אתכם, למרות הריבים". •

 

 

שיר־לי גולן, אמא ל־3 מתבגרות. מרגישה לעיתים לא רלוונטית

 

התדהמה שאחזה בבכורתי לאחרונה, כשביקשה להשמיע לי שיר "של הפינק פלויד, שאת בטוח לא מכירה" וגילתה שאני יודעת את מילותיו בעל פה ("גם אני הייתי בת 17 פעם", שמעתי את עצמי מסבירה, "ועידו, שאהבתי ולא החזיר לי אהבה, השמיע לי אותו לראשונה"), אותה תדהמה - אומרת הכל.

להיות אמא לשלוש מתבגרות (17 וחצי, 15 וחצי וכמעט 14) זה להבין שאת (בעיניהן, וזה יעבור!) דינוזאורית, לא רלוונטית, לא ממש יודעת משהו, לא מעודכנת ולפעמים, ובכן, מביכה עד לא רצויה. אבל לזכור, בכל רגע, שלהיעלב מזה — זאת ממש פריבילגיה. ובעצם, זה מיותר.

כי נכון, אנחנו מתווכחות ורבות וצועקות, ויש לא מעט הזעפות פנים ומבטים מזלזלים, אבל יש גם רגעים אחרים, שקטים ויפים וקרובים. הקפה פלוס שיחה של שבת בבוקר עם הבכורה, השהות בחדרה של המרכזית כשהיא מציירת ומדברת ומקשיבה, הנסיעות באוטו עם הקטנה שתמיד יש לה שיר חדש ("אבל רועש, אמא, לא נורא?") להשמיע לי או סיפור משעשע שמתחיל ב"את לא מאמינה!".

וישנן השיחות המרתקות סביב השולחן בארוחת הערב (שאני מאריכה בדרכים סודיות) – שיכולות להיות על פמיניזם ומגדר, על דמוקרטיה, על דו־קיום או על החתיך ההוא מהתנועה. וישנם הספרים שאנחנו ממליצות עליהם זו לזו, והעובדה שהן פרטנריות מושלמות לבילויים בבתי קפה ובמסעדות ובהופעות, הדאגה שהן מביעות כשאני חולה או עצובה, ארוחת הבוקר המפנקת שהן מגישות לי למיטה בימי הולדת, וזה שהן מקדשות כמוני את השנ"צ של שישי־שבת. ומעל הכל, ישנה הגאווה שמתעוררת בי בכל פעם מחדש כשאני פתאום תופסת, שוב, ששלוש הנשים הצעירות, הדעתניות, האכפתיות, המעורבות והנבונות האלה — הן הבנות שלי.

הן אלה שמלמדות אותי מדי יום איך לנסות להיות אמא טובה יותר. ולפעמים, כשאני מתעייפת מהציניות, מהחוצפה וממצבי הרוח המתחלפים, אני פותחת את אלבומי הילדות שלהן ומשחזרת בגעגועים ימים של תום, או מתנחמת באחייניתי בת ה־4. היא, מתוקה כזאת, עדיין נושאת אליי עיניים מעריצות. הן טוענות, כמובן, שזה רק בזכות כדורי השוקולד שאני מקפידה להכין לכבודה.

 

 

shirgos@gmail.com