פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:
ב-2012 הציג המשכיר את הדירה לשני הנתבעים, ולאחר כמה ביקורים החליטו הצדדים לחתום על חוזה. השניים מסרו למשכיר המחאת "דמי רצינות" בסך 10,200 שקל, ופנו לבנק על מנת להוציא ערבות בנקאית בסך 15 אלף שקל. בינתיים, לבקשת השוכרים, החל בעל הדירה לבצע בה התאמות, אלא שלהפתעתו הם חזרו בהם ברגע האחרון לפני כניסתם, והודיעו לו על ביטול החוזה.
בעקבות זאת נאלץ בעל הדירה להמשיך ולחפש דיירים, ולבסוף מצא שוכר חלופי, אך תמורת סכום חודשי מופחת – 3,250 שקל לעומת 3,400 שעליהם הסכים עם הנתבעים. לפיכך הוא פנה אליהם בדרישה שיפצו אותו ב-1,800 שקל – ההפרש בין שני החוזים ופיצוי על בזבוז זמנו.
לדבריו, הנתבעים סירבו לכך ולכן הפקיד את ההמחאה שמסרו לו, אלא זאת חזרה בגלל היעדר כיסוי מספיק. בעל הדירה פתח תיק בהוצאה לפועל, אבל עקב התנגדות השניים לשלם לו, התיק הועבר ב-2013 לבית המשפט.
הנתבעים לא הכחישו שביטלו את החוזה, אך טענו שמסירת הערבות הבנקאית לבעל הדירה הייתה תנאי לקיום החוזה. לשיטתם, מרגע שהבנק סירב לתת את הערבות, הרי שאין לחוזה תוקף.
הרשם בנימין בן סימון האמין לגרסת התובע, שלפיה הפסיק להציג את הדירה לשוכרים אחרים לאחר החתימה על החוזה, וניסה להגיע להסכמות עם הנתבעים מחוץ לבית המשפט.
כמו כן, לאחר שעיין בחוזה, הוא דחה את פרשנות הנתבעים שלפיה קבלת הערבות הבנקאית היוותה תנאי לקיומו, באופן שבו אי השגתה מבטלת אותו.
הרשם בן סימון הבהיר שהמצאת הערבות הבנקאית הוטלה על הנתבעים ולא על התובע: "לו רצו הנתבעים לבצע את העסקה, ולו היו יסודיים ונחושים בדעתם לבצע את החוזה, צריכים היו לוודא מול הבנק כי יוכלו להמציא ערבות בנקאית טרם החוזה. משלא עשו כן, חדלו והפרו את החוזה".
לפיכך הרשם קיבל את התביעה וקבע כי הנתבעים הפרו את החוזה באופן יסודי. השניים חויבו לשלם לתובע 1,800 שק בנוסף להוצאות משפט בסך 2,500 שקל.