קפיצות המדרגה של הכדורגל הישראלי

תרצו או לא, הכדורגל הישראלי השתנה לטובה בעשורים האחרונים בזכות שלושה תהליכים חשובים. מה היו תהליכים אלה, ומהו החלק הרביעי במהפכה?

|היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים; היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש; הכול היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי". במילים אלה פותח צ'רלס דיקנס את אחד הרומנים הגדולים שלו, "בין שתי ערים", אשר עלילתו מתרחשת בין פריז ולונדון, ובעצם מסביר טוב מכל את הסכיזופרניה של הכדורגל הישראלי.

 

אם בוחנים את ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי, ניתן לסמן שלוש נקודות בזמן שבהן הוא ביצע קפיצות מדרגה מבחינת הניהול שלו, בעקבות אירועים משמעותיים שהובילו בסופו של דבר גם לשיפור ברמתו וגם בהישגיו בזירה התחרותית האירופית. נכון, זה לא הקרין על הישגי הנבחרת. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שההתאחדות לכדורגל כגוף לא עברה את אותן קפיצות מדרגה ואת אותם תהליכים. להלן האירועים:

 

 

1. מעבר מניהול מרכזי הספורט לבעלות פרטית - הספורט הישראלי, כמו הרבה מוסדות חברתיים בחברה הישראלית, הוקם והושתת על הפלגנות הציונית בין הסוציאליסטים (הפועל), הפרוגרסיביים (מכבי) והרביזיוניסטים (בית"ר). קבוצות הספורט היו הזרוע הארוכה של המנגנונים המפלגתיים ואף שימשו קרש זינוק לתפקידים באותן מפלגות (מספיק להזכיר את אולמרט וריבלין בבית"ר בהקשר זה). במשך שנים רבות הניהול והתקציבים היו שייכים לאותם מרכזים וההחלטות בהתאם. ב-1992 נשברה ההגמוניה הזו, כשיעקב שחר, שהיה הספונסר של קבוצת מכבי חיפה (ולפני כן, בית"ר ירושלים. מעניין מה היה קורה לבית"ר לו היה מחליט לרכוש אותה ולא את מכבי חיפה...), החליט לרכוש את הקבוצה, בשל ההזדמנות שזיהה עם השתלבות הכדורגל הישראלי במסגרות האירופיות.

 

לשחר נקודות זכות רבות בספורט הישראלי (לא רק בכדורגל - הוא גם ספונסר של ספורטאים אולימפיים). אבל בעיניי זו המשמעותית ביותר. היום, בהסתכלות לאחור, בפרק זמן של 25 שנים, המהפכה כמעט הושלמה ורוב הקבוצות המקצועניות מצויות בבעלות פרטית. המהלך הביא לדומיננטיות של בעלי ההון שרכשו את הקבוצות ויצרו סטנדרטים חדשים מבחינת ניהול, שהקרין על הישגים ורמת משחק. נכון, היו גם "גליצ'ים" בתקופה הזו (מישהו אמר כבירי?). אבל אם בוחנים את התהליך ופרק הזמן הקצר, הרי שניתן לסמן את המהלך כמוצלח.

 

יותר מזה, אם התהליך יקרין גם על ההתאחדות לכדורגל, כרגולטור של הכדורגל הישראלי (יחד עם המינהלת), זה יקבע את מעמד הבעלות הפרטית על הקבוצות עם תקנות ונהלים ברורים, שימנעו את אותם "גליצ'ים". מעבר לזה, הפנמה של התהליך בהתאחדות והתנתקות מעידן "הפיפטי פיפטי" של מרכזי הספורט שעוד שולטים במוסד, אולי יכולים להשפיע גם על רמתה והישגיה של הנבחרת.

 

2. מעבר לניהול ספורטיבי - אחרי ששפך הרבה כסף וכלום לא קרה, נשבר מיץ' גולדהאר מניהול הספורט הישראלי. הוא הביא את ג'ורדי קרויף, שהעתיק לקריית שלום מודלים של ניהול ספורט המקובל היום בעולם המקצועני. ניהול ספורט הוא היום אחד מתחומי הלימוד המתפתחים ביותר בארצות הברית ובאירופה, וכמות הכנסים האקדמיים בתחום הולכת וגוברת. למה? כי בעלי הקבוצות, שהם אנשי עסקים, הבינו שאם הם רוצים להצליח גם כלכלית וגם ספורטיבית, הם לא יכולים לנהל את קבוצת הספורט שלהם כגוף עסקי בלבד.

 

אחד המשפטים שאני שומע הרבה ממאמנים וממנהלי קבוצות הוא "(כדורגל/כדורסל) הוא מיוחד והוא לא כמו כל ענף או עסק אחר". זה נכון ולא נכון. יש בקבוצת ספורט אלמנטים רבים הדומים לניהול של כל עסק וארגון אחר. אולם, וכאן הייחוד, יש לו פרמטרים המחייבים התייחסות והסתכלות מתוך עולם תוכן ספורטיבי-תחרותי. אז אפשר להסתכל על זה בממד הצר של השקעה כספית ולהגיד "גולדהאר שבר את השוק עם כמות הכסף". אבל זה לא יהיה מדויק, כי יעקב שחר השקיע באותה תקופה סכומים לא מבוטלים ועדיין לא דיגדג את האימפריה הצהובה מבחינת הישגים.

 

בסופו של דבר, ההבדל היה בניהול של הקבוצה. הדומיננטיות של מכבי הייתה מכרעת והביאה ליצירת סטנדרטים חדשים בתחום הניהול הספורטיבי. אנחנו רק בתחילתו של העידן החדש הזה וקבוצות מנסות להעתיק אותו במידה זו או אחרת של הצלחה. אם רוצים לדעת עד כמה התהליך משמעותי, ניתן לזהות אותו ב"פליטי מכבי" שמככבים בקבוצות אחרות. שמעתי איך שחקנים בקבוצות של איינבינדר או שלומי אזולאי (הקשר) מדברים על מוסר האימון שלהם והמחויבות שלהם. דברים שכנראה נשארו להם מ"החוויה המכבית" שלהם.

 

3. "המהפכה המנטלית" - בראיון שנתן רגע לפני המעבר לגנט, סיפר אופיר דודזאדה על התרומה המשמעותית של איתן עזריה להתפתחות שלו כשחקן ולקפיצת המדרגה שעשה מבחינה אישית. יש הרבה סיבות לנטילת ההגמוניה של באר שבע ממכבי תל אביב. אני בוחר להתמקד בהבדל המשמעותי בעיניי ובעל הערך המוסף המשמעותי במשוואה - הייעוץ המנטלי. אחרי שמיסדה גם היא "ניהול אירופי" בקבוצה, השלימה אלונה ברקת את המהלך עם ההחתמה של ברק בכר. בכר הביא עימו "נדוניה" בדמותו של איתן עזריה, שבשנים האחרונות התמחה בתחום של ייעוץ מנטלי לשחקני כדורגל. את התרומה שלו להצלחת הקבוצה ניתן לזהות בקלות רבה יחסית - החוסן המנטלי של שחקני הקבוצה הורגש גם במאבק על האליפות ובעיקר בקמפיין האירופי המוצלח של הקבוצה.

 

שני התהליכים האחרונים הם חדשים יחסית ואת השפעתם וההשלכות שלהם ניתן יהיה לבחון בפרספקטיבה של זמן (אני מקווה שלא 25 שנים כמו המקרה הראשון...). אולם, עדיין, ההשפעה שלהם על מציאות הכדורגל הישראלי כיום היא מרחיקת לכת. יותר מזה, אני מניח שכמו בתהליך הראשון, יהיה כאן תהליך אבולוציוני שיביא להכחדת קבוצות שלא יצטרפו למהלך.

 

 

בנוסף, אני מבקש להציג את התהליך הבא, שיביא לקפיצת המדרגה הנוספת. אני מניח שמי שנשאר איתי עד כה, קפץ כבר וצעק תוך כדי קריאת הגורם השלישי "אז מה קורה לבאר שבע עכשיו? איפה החוסן המנטלי?" אז מי שעשה זאת צדק ובגדול. כאן טמון השינוי של קפיצת המדרגה הבאה - הייעוץ הארגוני. כפי שכתבתי, קבוצת ספורט היא קודם כל ארגון. נכון, זהו ארגון עם ייחוד מקצועי ותהליכי. לכן, מעבר לחיזוק המנטלי של השחקנים באופן פרטני, הקבוצה צריכה ליווי בתחום של תהליכים ארגוניים. הם מורכבים ובעלי השלכות על תיפקוד, ביצוע והישגים. אם מה שאני קורא בתקשורת לגבי בוזגלו וברדה נכון, הרי שזה קשור בתהליכים כאלה.

 

לסיכום, אם בוחנים כל אחד מהתהליכים (כולל זה האחרון שאני מציע), ניתן לזהות משהו אחד משותף - הם כולם שינו את המציאות כי הם היו "מחוץ לקופסה" ואזור הנוחות הרגיל של מקבלי ההחלטות והמנהלים. הגיע הזמן שהספורט הישראלי בכלל והכדורגל בפרט יעברו תהליך של התנתקות מכבלי הניהול הישן ויובילו תהליכי שינוי לשיפור הישגי הספורט. תמיד בורחים אצלנו לתירוץ הידוע והמוכר "זה הכל כסף". אז זהו, שלא! הסוד טמון בניהול מושכל שמשלב יעילות (ניהול מושכל של משאבים) ואפקטיביות (ניהול מכוון הישגים והצלחה).

 

*הכותב הוא דוקטורנט בתחום של מנהיגות של מאמני ספורט ויועץ למאמנים וקבוצות