סלפי עם זומבים

הפרק החדש בסדרת Dead Rising הוא פרודיה על קודמו, וזה לאו דווקא רע

עשור אחרי שהחלה את דרכה, Dead Rising משילה מעצמה כל יומרה והופכת לבדיחה; מתוחכמת פחות מבעבר, מלחיצה פחות מבעבר, ידידותית יותר כלפי שחקנים חדשים. הפרק החדש בסדרת משחקי הזומבים בעולם פתוח הוא פרודיה על קודמיו. וזה לאו דווקא רע.

 

במבט ראשון אפשר לפספס את כל השינויים האלה. זה עדיין משחק עולם (בערך) פתוח, המאוכלס באלפי זומבים, שבו הגיבור יכול להרכיב כלי נשק מכל דבר כדי לחסל את המוני הזומבים האלה בדרכו להינצל. וכמו בעבר, העולם מלא בניצולי מגפת הזומבים, שאותם צריך להציל. אפילו פרנק ווסט, גיבור המשחק הראשון, חוזר לתפקד כאן.

 

אך בדרכם להפוך את הסדרה לנגישה יותר, החליטו המפתחים ב"קאפקום" להיפטר מכמה מהיסודות האחרים של הסדרה. הטיימר, שנועד להלחיץ את השחקן ולגרום לו להתמקד, אמנם נעלם כבר ב־Dead Rising 3 (למעט במצב חדש), אך הפעם חסרונו מורגש בהרבה. בלעדיו, המשחק מתקשה ליצור עניין על מנת להתקדם בעלילה, וכל החוויה הופכת לפחות מהודקת. כלומר, זה נחמד אם באתם לכאן פשוט להרוג אלפי זומבים וזהו.

 

מערכת נוספת שהפכה פשוטה יותר היא זו של יצירת כלי נשק. הפעם ניתן להרכיב יצירות קטלניות ברגע שאתם מוצאים את הרכיבים, ללא צורך בשולחן עבודה. גם זה פוגע בחלקים התוכניים של המשחק — יש פחות תמריץ לחקור — בשם ההנאה המיידית. בנוסף, המשימות כאן לא מאוד מגוונות וגם העלילה לא מלהיבה במיוחד, למעט פתיח משעשע למדי.

 

אך מנגד, הזומבים מעולם לא נראו טוב יותר ומעולם לא הגיעו במספרים גבוהים יותר, ודריסת אלפי זומבים עם מכונית קארטינג מחושמלת זו עדיין חוויה כייפית. ויש גם משהו משעשע בכך שהמשחק מגיע עם אווירה של חג המולד — הקניון שבו מתרחש חלק ניכר מהמשחק מקושט לקראת החג והכל מאוד חגיגי.

 

זה לא מספיק כדי להפוך את Dead Rising 4 למשחק מצוין, ועבור אלה מכם שרוצים מתח ועלילה הוא בקושי ישביע רצון. אבל החלק הבעייתי ביותר הוא, שמדובר במשחק שקל מאוד לשכוח. חוץ מהחלק האידיוטי שבו אפשר לעשות סלפי עם זומבים ולקבל על זה נקודות: זה, לטוב ולרע, בלתי־נשכח.