התובע לקה בתסמונת התעלה הקרפלית (פגיעה עצבית בשורש כף היד) עקב יותר מ-20 שנות עבודה פיזית. ב-2008 הוא הוכר כנפגע עבודה ונקבעו לו 5% אחוזי נכות. שנה לאחר מכן ביקש מביטוח לאומי גם דמי פגיעה גם על תסמונת "מרפק טניס" שבה לקה, אך נדחה פעם אחר פעם. ב-2013 הוא פנה לעזרת בית הדין לעבודה, שהכיר בו כבעל נכות של 9% במרפקים. לפיכך זיכה אותו הביטוח הלאומי במענק בשווי 26 קצבאות חודשיות.
אלא שהמבוטח סבר שהגיע לו יותר. בתביעה שהגיש לבית הדין ב-2015 הוא טען שלפי סעיף 107 לחוק ביטוח לאומי הוא אמור היה לקבל זכאות ל-43 קצבאות, בתנאי שפנה לביטוח לאומי תוך 12 חודשים מהיום שבו התגבשה עילת התביעה. לדבריו הוא עמד במלוא תנאי החוק, שכן הגיש את התביעה חודש לאחר שאובחן עם פגיעת המרפקים.
בבית הדין טען הביטוח הלאומי מנגד שלמבוטח אין זכות להרגיש מקופח שכן הוא לא עמד בתנאי החוק, ומה שקיבל ניתן לו לפנים משורת הדין אף שלא היה זכאי לכך.
לפי הפרשנות של ביטוח לאומי לחוק, המבוטח היה צריך להגיש את תביעתו לקבלת דרגת הנכות (התביעה שמזכה בקצבה) יחד עם התביעה לתשלום דמי פגיעה, כלומר ב-2009, אך בפועל הוא תבע את הקצבה רק ב-2014.
אלא שהשופט נוהאד חסן הדגיש שהפגיעה במרפקיו של התובע הוכרה כתאונת עבודה רק ב-2013, לאחר הליך משפטי. כלומר, עילת התביעה שלו לקבלת דמי פגיעה עבור הנכות במרפקים נוצרה רק עם קבלת פסק הדין, כך שהתובע לא השתהה, ואף פעל בזריזות.
נקבע כי עמדת ביטוח לאומי, שלפיה היה על המבוטח להגיש את התביעה לקביעת דרגת נכות יחד עם התביעה לתשלום דמי פגיעה אינה הגיונית, שהרי בעת שהגיש את התביעה לדמי הפגיעה הוא לא ידע מהו אחוז הנכות שייקבע לו, אם בכלל.
"התובע לא השתהה כלל וכלל בהגשת תביעתו לקביעת דרגת נכות מהנתבע, לפיכך לא היה מקום לביצוע הפחתה של 17 קצבאות חודשיות בשל איחור בהגשת התביעה", נקבע בפסק הדין.
לפיכך התביעה התקבלה, והביטוח הלאומי חויב לשלם למבוטח את הקצבאות החסרות בתוספת הוצאות משפט בסך 2,500 שקל.