אתי אברמוב
שמונה ילדים נרצחו בחודש האחרון בלבד, שבעה מהם בידי אחד מהוריהם: ארבע בנות בירושלים, ילד אחד בעכו, וכעת שלושה ילדים במושבה מגדל. הנתונים המחרידים הללו אינם נתפסים בשום צורה שהיא, בשום היגיון, מלבד כמובן בהיגיון המעוות של הרוצח או הרוצחת.
כל בר־דעת מבין שאין דין של רצח ילד כדין כל רצח. כל מי שיש לו ילדים יודע עד כמה קל להזיק להם. עד כמה האמון שהם רוחשים לכל מבוגר, בוודאי אמא או אבא, אינו בר־עוררין. כשאתה רוצח ילד, אתה רוצח את התקווה, את התום הטהור ביותר.
אין מחיר לאובדן, ולכן אין עונש שאפשר לקצוב על רוצחי ילדים. המציאות מלמדת כי למעט מרינה דוידוביץ' — שרצחה את בנותיה, השתחררה מהכלא לטובת בית משוגעים, ויצאה אחרי חצי שנה — רוצחי ילדים קיבלו עונשים כבדים בחוק.
אלא שעדיין העונשים הללו לא מספיקים. מתייחסים אליהם כאל רוצחים רגילים, והם זכאים לחנינה או לניכוי שליש על התנהגות טובה. מי שבדרך כלל מוודא שזה לא יקרה הוא הצד השכול, הפגוע. ואת זה צריך לשנות. האמהות או האבות השכולים לא צריכים טובות, הם לא צריכים להיות דרוכים כל כמה שנים האם הגיע זמן ועדת השליש ושוב צריך להופיע מולה ולשכנע למה לא. הם גם לא צריכים לחשוש לעבור ברחוב, אולי במקרה הרוצח זכה להטבה שמעניק לו החוק וקיבל חופשה, או פשוט השתחרר גם אחרי 25 שנה. המוות של הילד שלהם לא יעבור להם גם בעוד 100 שנה.
אישית, אני בעד עונש מוות לרוצחי ילדים. אבל בהינתן המציאות החוקתית בישראל, המעט שאני יכולה לעשות הוא להיות בעד חוק של מאסר עולם מלא: בלי שליש, בלי חנינה. הרוצח יישב בכלא עד סוף ימיו. זה יותר טוב מהגורל שייעד לקורבנו ולמשפחה שנשארה מאחור.
אריאלה רינגל־הופמן
על פי החוק הישראלי, הרשעה ברצח מחייבת עונש מאסר עולם, וגזר הדין נתון לשיקול דעתם של השופטים. עם זאת, הפרקטיקה שהתפתחה בישראל, בדומה למרבית ארצות המערב, היא שמספר השנים הוא מוגבל — אלא אם הוגדר אחרת, כמו במקרה של יגאל עמיר, או שהנאשמים הורשעו בשניים או יותר מקרי רצח — ומי שקוצב את מספר השנים זה הנשיא. עד שנות האלפיים, עד שנכנס עזר ויצמן לתפקידו, נהגו לקצוב 24 שנים. בתקופת ויצמן עלה המספר ל־30. רק לאחר שהנשיא קוצב את מספר השנים ניתן להמשיך להליך של חנינה או/ו קיצור שליש מתקופת המאסר.
רצח ילדים הוא, ללא עוררין, דבר מזעזע שאין עליו כפרה. אלא שנורא ככל שיהיה, הצעת החוק המבקשת לאסור את רוצחיהם לזמן בלתי מוגבל מייצרת היררכיה בעייתית, שהיא בעייתית במיוחד גם מבחינה אתית. למשל, עד איזה גיל ילדים הם "ילדים" בהוראת החוק: 10? 12? 15? האם יש משמעות לגיל הרוצח (נניח במקרים בהם ילד בן 14 דוקר ילד בן 14)? האם הרוצח יבלה את כל חייו מאחורי הסורגים? או, למשל, האם לנסיבות הרצח יש משקל? ומה עם רצח נשים? רצח אמהות לעיני ילדיהן? רצח קשישים בכלל, או רצח קשישים יוצאי שואה? איך בדיוק ינוסח החוק כך שיכיל את המצופה ממנו, וינקה את המיותר?
רצח הוא רצח הוא רצח, ואובדן של בן 75 קשה לסובבים אותו לא פחות מאשר כל אובדן אחר. האם אנו רוצים ששופטים יקבעו את עונשו של פושע בהתחשב ברגש המתלווה לאירועים? מה גם שעונש מאסר נועד לחשבון נפש ולתיקון. מוסרית וחברתית, אנו שולחים אדם לרצות תקופת מאסר לא רק כדי שיכלה את שנותיו בתא סגור, אלא כדי שיחשוב על מעשיו ויחזיר לחברה במעשים טובים עם שחרורו. אנו רוצים חברה שיודעת לתקן את עצמה, גם כשמדובר בנקודות השפל הגדולות ביותר.
כן — 56% מסכימים עם שלמה פיוטרקובסקי
לא — 44% מסכימים עם נחמה דואק