היסטוריה של צחוק

"נשואים פלוס" העלתה עובש, "כולם אוהבים את ריימונד" השתבחה, ושסטיב ארקל ילך לעזאזל: צפינו מחדש בסיטקומים הגדולים של כל הזמנים כדי להבין מי מהם שרד את מבחן הזמן

וויל וגרייס (1998-2006)  

על מה זה: הומו נוירוטי (אריק מקורמק) ורווקה ממורמרת (דברה מסינג) מתחזקים חברות אמיצה בניו יורק ואפילו חולקים דירה, מבלי לשים לב שהמכשול הגדול ביותר לכינון מערכות יחסים נפרדות עבורם הוא מערכת היחסים שביניהם. אה, ויש גם את ג'ק (שון הייז), הגיי הטורדני בהיסטוריה, ואת דמותה הבלתי מתקבלת על הדעת של קארן (מייגן מולאלי), מיליונרית שמשום מה בוחרת לעבוד בשכר מינימום אצל גרייס.

יין או עובש: לא כאן המקום לתאר את האימפקט העצום של הסיטקום התקדימי הזה על התרבות האמריקאית כסדרת הפריים טיים הראשונה שהציגה דמות הומוסקסואלית ראשית, אבל עיון חוזר מדגים בדיוק עד כמה "וויל וגרייס" היתה ונותרה מוצר משופשף, מהוקצע ואפקטיבי; סיטקום זריז ושנון עם קצב מרשים של בדיחות, וואן־ליינרים וגאגים, מערכות יחסים עוקצניות/חמות אמינות ועיצוב מדויק ומשכנע של דמויות. אוקיי, עיצוב מדויק ומשכנע של שתי דמויותיו הראשיות. בצפייה עכשווית, אלה של קארן וג'ק איבדו את מעט החן שהיה להן בזמן אמת ולגמרי חצו את הקו המפריד בין המבדח חלקית לבלתי נסבל, בעיקר ברמת המשחק המוגזם והדציבלים. הו, הדציבלים.

גזר דין: פרק פה, פרק שם – סבבה. צפייה מרתונית מאידך, תגרום לכם לרצות ולרצוח את ג'ק בפטיש.

 

כולם אוהבים את ריימונד (1996-2005)

על מה זה: ריי בארון (ריי רומנו) ואשתו דברה (פטרישיה היטון) מנסים לגדל את ילדיהם בשקט, אבל הוריו המנדנדים של ריי (דוריס רוברטס ופיטר בויל, תהא מנוחתם עדן) ואחיו הז'לוב הזעוף (בראד גארט) לעולם לא יתנו לזה לקרות. כמו "סברי מרנן" סתם, לא כמו "סברי מרנן". הכי לא.

יין או עובש: יין. מה זה יין? שאטו מרגו מאוספו הפרטי של רוזן צרפתי. הסיטקום המושלם הזה, משפחתי וחמים לכאורה אך מיזנתרופי וחסר רחמים בהרבה מכפי שהוא מציג את עצמו, כמעט ולא התיישן. במשך תשע עונותיה רקדה "ריימונד" על שתי חתונות באופן מופלא, מציעה מצד אחד ביקורת סובטילית אך מרושעת על קלישאת המשפחה הכל־אמריקאית החביבה, זאת שבדלת ממול, ומצד שני מנצלת את אותה הקלישאה לצרכים בידוריים סנטימנטליים כמו הקלאסיקות האהובות של הז'אנר. את כל זה עשה יוצרה פיל רוזנטל בדייקנות כירורגית ממש, בקריצה מתמדת למי שביקש לצרוך את הסדרה כמות שהיא, כמו גם למי שתר אחר הסאבטקסט החתרני הנמשך שלה – ייתכן שאתה חב למשפחתך את חייך, אבל לעזאזל, אתה בהחלט לא חייב לה את חיבתך.

גזר דין: מה עושים ביין ישן ונפלא? בדיוק. שתו את "ריימונד" מתי שרק מזדמן. היא מאסטרפיס.

 

חברים (1994-2004)

על מה זה: נו, באמת, מישהו אשכרה זקוק לסינופסיס? טוב, אז "חברים" עוסקת בשישה צעירים שגרים בניו יורק ועונים על ההגדרה "חברים", כי זה מה שהם. מרוצים? יופי, עכשיו בואו נעבור הלאה.

יין או עובש: על פניו שאלה רטורית. מעטים האנשים שלא יזרמו פה ושם עם פרק של "חברים" אם זה במקרה מבליח על מסך הטלוויזיה מולם, ולראיה מספר האנשים שאתם מכירים שיוכלו לצטט לכם סצנות שלמות מהסיטקום האגדי של NBC. וזה מובן, מאחר ש"חברים" היא מהסדרות המעטות האלה, יחידות הסגולה, שנהנו מהשילוש הקדוש של דמויות נהדרות, כתיבה משובחת וקונסיסטנטית ושחקנים אדירים. מדובר במשהו כמעט אלכימי, וברמת כוחו של אנסמבל מגובש ומדויק כמו שעון שוויצרי, ייתכן שמעולם לא היתה סדרה שעשתה זו כך - כה טוב ולאורך כל כך הרבה זמן. ואולי זה בעצם סוד הקסם הגדול שלה – הקסם שבליהוק מושלם, בשחקנים שיושבים בול על הדמויות שלהם ומייצרים כמויות מסחריות של כימייה זה עם זה.

מאידך, ואולי זה קשור לנצפות הגדולה שלה לאורך השנים – מתישהו, איפשהו, תמיד משודר פרק שלה – קיימת גם תחושת מיצוי ברורה בכל הנוגע ל"חברים". כן, הפרקים הטובים שלה הם יהלומים ואפשר לצפות בהם שוב ושוב, אבל מתישהו, ה"שוב ושוב" הזה הופך ל"מה, שוב?".

גזר דין: עדיין בטופ של הטופ, אבל סימני המתיחה ניכרים.

 

סיינפלד (1989-1998)

על מה זה: על כלום, מה זאת אומרת?

יין או עובש: בעת האחרונה קיים איזשהו טרנד של הכפשת "סיינפלד", הסיטקום משנה החוקים של ג'רי סיינפלד ולארי דייוויד שהפך למיתי עוד בזמן אמת, ויחד עם יצירות מופת מזן "המופע של לארי סנדרס" ו"משפחת סימפסון" הציל מבחינה תרבותית את העשור המשמים שסגר את המאה ה־20. "התיישן", יש מי שאומר על "סיינפלד", וחי נפשי שבמו אוזניי שמעתי גם: "מחזיק פחות טוב מ'חברים'". ובכן, הנה מה שיש לי לומר לכל המצקצקים: שלו נעליכם מעל רגליכם, ובאותה הזדמנות סתמו ת'פה. "סיינפלד" נותרה גאונית והיסטרית כשם שהיתה כמעט 20 שנה אחרי תומה, מפגש חד פעמי של מוחות קומיים דגולים וטאלנטים שלהם המילה "כבירים" עושה עוול, בנקודת זמן שבו הווייב האידיוסינקראטי לחלוטין של "סיינפלד" - העובדה שלא נראתה או התנהגה כמו שום דבר שקדם לה (או שהגיע מאז) – אשכרה אפשרה את קיומו של הדבר המופלא הזה. "סיינפלד" לא איבדה ולו שמץ מהמוג'ו שלה במרוצת השנים; פרקיה הטובים ביותר הם עדיין הטלוויזיה הטובה, המבדרת והמצחיקה ביותר שאתם יכולים לאחל לעצמכם, וגם בחלשים יותר תמצאו רגעים שיצדיקו את הצפייה כולה. להשוות אותה ל"חברים" – הנהדרת בפני עצמה, כן? – זה כמו להשוות בין סטייק קצבים מובחר לקבב בפיתה. הקבב טעים, אין ספק, אבל לא משנה מה תאכלו מרגע זה ואילך, את הכל תצטרכו להשוות לסטייק.

גזר דין: ולמצקצקים לא תהיה עדנה. "סיינפלד" נותרה הטופ של הטופ.

 

 

הנסיך המדליק מבל אייר (1990-1996)

על מה זה: שום דבר שלא תלמדו משיר הפתיחה של הסדרה. נו, טוב, הנה תקציר: צעיר משכונת מצוקה בפילדלפיה (וויל סמית) עובר לגור עם דודיו האמידים בשכונת היוקרה של בל אייר בלוס אנג'לס, והתנגשות התרבויות ביניהם מובילה לשלל שיגועים והגנבות!

יין או עובש: אורגיית הצבעים הבוהקים, כתוביות הגראפיטי־סטייל והכובעים ההפוכים שבכתוביות הפתיחה כבר אמורות להבהיר לכם עד כמה התיישן סיטקום הניינטיז הפופולרי שהפך את סמית לסופרסטאר. אבל גם אם תחליטו לקפוץ מעל למשוכה הזאת, תמצאו סיטקום נמוך גבה שסחר בתמות החברתיות הרציניות שעלו מהקונספט שלו תמורת גאגים פשטניים, סלפסטיק דבילי ופארסה רחבה. הכריזמה של סמית אומנם עדיין נוכחת במלוא עוזה, אבל פרט לו – ולאנרגיה המאנית של אלפונסו ריביירו, שעשה מטעמים מדמותו הפרפית והנפוחה של בן הדוד קרלטון (ונותר הרקדן הטוב בהיסטוריה של הסיטקומים!) – באמת שכבר אין מה לחפש פה.

גזר דין: קפסולת ניינטיז שכמו הדיסקמן, נזנחה בצדק לטובת דברים שווים יותר.

 

אלף (1986-1990)

על מה זה: חייזר פרוותי חביב וחובב חתולים (לאכילה) בשם גורדון שאמוויי מגיע מהכוכב מלמק ומתרסק בחנייה של משפחת טאנר. המשפחה מתחילה לכנות אותו אלף ומקבלת אותו כבן בית, כי זה מה שקורה בסיטקומים וסרטי מד"ב לכל המשפחה. במציאות, הם היו נבעתים ומזעיקים את השלטונות שהיו מנסרים אותו כדי לראות מה יש בפנים.

יין או עובש: עובש מגלקסיה אחרת הוא עדיין עובש. עיון מחודש בסיטקום האייטיז האהוב הזה - אחת מסדרות הז'אנר האהובות של העשור לצד "משפחת קוסבי" ו"מי הבוס?", כזאת שהנביטה שלל מוצרים נלווים כולל סדרה מצוירת וחוברות קומיקס - לא יעלה ולו צל של חיוך על פניכם היום. נסו את אחת מאסופות 'הקטעים המצחיקים ביותר של' שקיימות ביוטיוב אם אתם חייבים להיווכח בכך. הנועזות היחסית שלה אבדה עם השנים, כל פאנץ' ליין נראה מקילומטר, הדמויות משמימות או מרתיחות והמשחק של כולם מוגזם להפליא, וגרוע מכל הוא מקס רייט כאבי המשפחה ווילי טאנר, הדמות הכי בלתי נסבלת משביל החלב ועד אנדרומדה.

גזר דין: אפשר לקרוא למדענים שייקחו אותו כבר? מה, לא מעניין לראות מה יש לו בפנים?

 

חופשי על הבר (1982-1993)

על מה זה: סיפורו של הבר השכונתי האהוב צ'ירס שבבוסטון, על עובדיו הצבעוניים ולקוחותיו הקבועים. "Where everybody knows your name", כן?

יין או עובש: 24 שנה חלפו מאז ירד הסיטקום הקלאסי והאהוב עם פרק ששבר כל שיא צפייה אפשרי. הצופים התקשו להיפרד מדמויות כמו סאם מאלון רודף השמלות (טד דנסון המלך), וודי הברמן הדביל והמתוק (וודי הרלסון), קרלה טורטי המלצרית העצבנית (ריאה פרלמן) וכמובן, נורם (ג'ורג' וונדט) וקליף (ג'ון רצנברגר), צמד הלקוחות הקבועים הוותיקים ביותר של הבר. צפייה חוזרת תבהיר לכם בדיוק למה: סוד הפופולריות העצומה של "חופשי" נובעת מכך שצ'ירס פתחה את הדלת עבור כולם; תחושת החמימות והקבלה שייצרה הסדרה, שלא נעדרה דוק מלנכולי פה ושם, עטפה גם את צופיה, הזמינה אותה לבוא ולשתות בירה עם החבר'ה, לחלוק, להשתתף. התחושה הזו היתה כה אפקטיבית ועקבית, שגם היום היא נותרה כזאת, מספיק כדי למחול לה בצפייה עכשווית על רגעים קצת יותר אנכרוניסטיים או גאגים עם זקן. עם זאת, המתח המיני והניצוצות המילוליים שבין סאם ובין צמד הנשים שמשלו ב"חופשי על הבר" לאורך עונותיה (תחילה שלי לונג כדיאן צ'יימברס ואז קירסטי אלי כרבקה האו) – עדיין נהדרים, ויספקו לכם את העונג שהפקתם מהם אז הודות לכתיבה המבריקה ולשחקנים אדירים.

גזר דין: "חופשי על הבר", מאסטר קלאס באמנות הסיטקום, אומנם התיישנה מעט, אבל ממש מעט. היא עדיין תסב לכם אושר רב מכפי המגיע לכם, מי שחושבים שוואן טריק פוני כמו "המפץ הגדול" היא פסגת הז'אנר. פויה!

 

נישואים פלוס (1987-1997)

על מה זה: קורותיה של משפחה אמריקאית אמיתית, להבדיל מאלה שהכרנו מהטלוויזיה עד אז. מה זה אומר? זה אומר שהבאנדים הם אנשים וולגרים, בהמיים, אנוכים ולוזרים, מרושעים זה לזה ולסובבים אותם, גזענים, מיזוגנים, נצלנים ובאופן כללי, מגעילים בכל רמה ומובן אפשריים.

יין או עובש: עובש, למרבה הצער. כל גדולתה של "נשואים פלוס" נבעה מהתקדימיות שלה כסדרת ברודקאסט שהציגה לצופיה אסופה של חלאות שאין דברים כאלה, משפחה דושבאגית מהגיהינום שעשתה שם רע לצווארון הכחול ובדרך הגחיכה את החלום האמריקאי ולעגה לשיטה האמריקאית כולה. היום, 20 שנה אחרי תומה, כבר ראינו הכל ברמה הזו תודות לבום הגדול של ערוצי הכבלים והלוויין בשנות ה־2000 ומגוון התכנים האמיצים והלא מחויבים לפוליטיקלי קורקט שהגיעו עימם. תוציאו מ"נשואים פלוס" את השוק־ווליו הזה, את התעוזה והגסות העולצת הראשונית שלה, וכל שתיוותרו עימו היא פארסה נמוכת גבה, גרוטסקית ומלאכותית במפגיע שאולי עדיין נהנית ממשחק מצוין (אד אוניל חזק אף מהזמן) ומחיבתכם הנוסטלגית אליה, אבל תתיש אתכם מקץ כמה דקות של צפייה בפרק נתון.

גזר דין: ייתכן שגדלתם עליה, אבל במהלך השנים יצא שגם גדלתם מעליה. מרתון של "חסרי בושה" יהווה תחליף הולם ומשובח לאין ערוך.

 

איך פגשתי את אמא? (2005-2014)

על מה זה: השנה היא 2030, ובמסגרת הפלאשבק הארוך בהיסטוריה מספר טד מוסבי לילדיו על האופן שבו הכיר את אמם. איך אלה לא קמו ואמרו: "אבא, תפסיק לחפור, בחייאת רבאק" מתישהו לאורך הדרך, רק אלוהים יודע.

יין או עובש: קצת מוזר לחזור לסדרה שהסתיימה לפני פחות משלוש שנים ולבדוק האם החזיקה מעמד במרוצת הזמן. קצת מוזר, וגם קצת רמאות מאחר ו"איך פגשתי את אמא" לא החזיקה מעמד אפילו במרוצת הזמן שבו היתה באוויר, למרות גדודי המעריצים שלה שעזרו לה למשוך תשע (!) עונות. כן, יסלחו לי המעריצים הללו, אבל מה שהיה סיטקום חביב ורב המצאות בעונות הראשונות הפך לטרחני ומתיש ומאוהב בעצמו לקראת נקודת האמצע שלו, ודי בלתי נסבל משם ואילך. העונה התשיעית והאחרונה, ספציפית, היתה איומה במיוחד, ונשענה כולה על הגימיק המרגיז שעל כרעי התרנגולת שלו נשענה הסדרה כולה: מיהי האמא המסתורית הזו שאת קורות פגישתה איתה מספר טד המבוגר לילדיו? התשובה, מדכאת כשם שהיא בנאלית, לא הצדיקה את הציפייה לקראתה, מן הסתם, כשם שהדרך אליה חדלה להצדיק את עצמה הרבה לפני. כמו כן, בארני סטינטון (ניל פטריק האריס) הוא – חכו לזה – אידיוט מוחלט.

גזר דין: באמת שאין צורך בפגישה נוספת.

 

פרייז'ר (1993-2004)  

על מה זה: פרייז'ר קריין (קלסי גראמר), הפסיכיאטר הסנוב שנמנה עם קהל לקוחותיו של צ'ירס ב"חופשי על הבר", עוזב את בוסטון אחרי שהוא מתגרש ועובר לסיאטל, שם הוא מתחיל להנחות תוכנית רדיו ולטפל באביו המבוגר (ג'ון מאהוני). בארץ הוא היה שוכר פיליפיני ושוכח מכל העניין.

יין או עובש: אוקיי, בואו נתחיל מזה: "פרייז'ר" היא סדרת הספין־אוף הטובה ביותר בכל הזמנים, כששום דבר אפילו לא באותו אזור החיוג. מה שהיה כל כך מדהים בה היה שהיא היתה מוצלחת משלל סיבות, אבל כמעט אף אחת מהן לא נמנתה עם הסיבות שבגללן "חופשי על הבר" היתה כה אהובה. להפך, אם כבר: את הגלריה הרחבה של דמויות נגישות ב"חופשי" החליפה "פרייז'ר" במבחר אינטימי יותר של גיבורים, ושני הראשיים – פרייז'ר ואחיו ניילס קריין (דייוויד הייד פירס) – הם טיפוסים קרירים, עצורים רגשית וסנובים נפוחים בכל רמ"ח אבריהם. הצווארון הכחול עם חוכמת החיים פינה את מקומו לצווארון לבן עם טריוויה שנונה על אופרה, ההומור החמים והסנטימנטלי התחלף להומור עוקצני ואינטלקטואלי יותר, ונימה של שעשוע יבש ומעט מרושע התפרשה על הכל. אבל סוד ההצלחה של "פרייז'ר" היה טמון בכך שהלב הגדול נותר על כנו, גם אם נדרשנו לפלס דרכנו אליו דרך שכבות של פואה גרא וציטוטים של ז'אן פול סארטר, בעיקר בגלל שהדמויות הראשיות נותרו פגיעות ואנושיות גם בשיא נפיחותן. והנה עוד משהו מדהים: כל זה נשאר, גם אם חלפו 13 שנה מאז ירדה "פרייז'ר" מהמרקע. דגימה חוזרת של שלושה פרקים (מעונות שונות) מגלה שהיא עדיין שנונה, אינטליגנטית ומבדרת כשהיתה; עדיין קומדיה טלוויזיונית סופרלטיבית עם השחקנים הטובים ביותר בשטח, כתיבה מבריקה וטונות של סוואג, אם לצטט את סטטיק ובן אל (ואנא, אל תספרו לאף אחד שעשינו זאת). מתברר ש־37 פרסי האמי שבהם זכתה התוכנית, שיא של כל הזמנים עד שהגיעה "משחקי הכס" ושברה אותו, לא היו סתם עניין של מזל. איזה קטע.

גזר דין: שלמות. עדיין.

 

ועוד כמה:
"רוזאן"

הסיטקום הראשון שהעז להתעסק בדברים חשובים באמת ומוקם אקסקלוסיבית בסביבת צווארון כחול, אומנם איבד עם השנים את האדג' שייצרה הגישה התקדימית שלו, אבל הגאונות של רוזאן בר ניכרת בכמה שזה לא יפריע לכם. היתה פנינה נדירה ונותרה כזו.

 

"משפחת קוסבי"

אוקיי, פס. לא משנה עד כמה "משפחת קוסבי" החזיקה עם השנים, כי בכל פעם שתראו את ביל קוסבי כאבי המשפחה קליף הקסטבל, באחד מהסוודרים הכעורים המפורסמים שלו, תזכרו שהאיש הנחמד והמיטיב הזה עם החיוך הגדול אנס והתעלל מינית בעשרות נשים. פח הזבל של ההיסטוריה, שם מקומה.

 

"אריזה משפחתית"

השאלה בנוגע ל"אריזה משפחתית" היא לא אם ניתן לצפות בה שוב ואיזו מידת הנאה אפשר להפיק מזה, אלא למה צפינו בדרעק המזעזע הזה מלכתחילה? שאלוהים ייקח אותך, סטיב ארקל. שאלוהים ייקח.

 

"משתגעים מאהבה"

הסיטקום בכיכובם של הלן האנט ופול רייזר, שהכניס נימה חדשנית של אינטימיות זוגית לז'אנר הצפוד, אומנם לא נהנה מאחידות רבה ועל העונות המאוחרות לגמרי אפשר לוותר. ובכל זאת, הראשונות די מבריקות, למי שיכול לשאת את מכמני הנוירוטיות הבלתי נגמרים של הזוג הפטפטן הזה.

 

"מלך השכונה"

אוהבי קווין ג'ונס, זה עבורכם, ועבורכם בלבד. אתם יודעים מי אתם, ויהא האל עימכם כי הטעם הטוב, חוש המידה והשכל הישר בהחלט אינם.

 

"נני"

באיזה יקום מקביל מקבלת פקאצה צווחנית כמו פראן דרשר סיטקום משלה? ובכן, זו פשוט השאלה הלא נכונה, מאחר שצריך לשאול באיזה עשור, לא באיזה יקום מקביל. התשובה? אותו עשור ארור שהביא לנו את להקות הבנים, את "משמר המפרץ" ואת מלחמת האזרחים ביוגוסלביה. תודה, שנות ה־90!

 

 

"שפץ ביתך"

כמו במקרה קווין ג'יימס, גם כאן הצפייה החוזרת איננה מומלצת לאף אחד שאיננו נמנה על מעריצי טים אלן, אם אשכרה יש כאלה. והאמת היא שגם להם מומלץ לוותר על הסיטקום המשפחתי המעייף הזה, שפעם היה פופולרי להחריד אבל נבלע בתהומות הזמן, כראוי לו.

 

"שני גברים וחצי"

הסיטקום הקלאסי (ברמת הז'אנר) המיני, המלוכלך והמגעיל ביותר שנעשה מעולם לא היה מצחיק במיוחד, אלא נהנה בעיקר מה"הולי שיט, אני לא מאמין שהם אמרו את זה" האקראי של צופיו, וההשוואה המענגת של צ'רלי מהסדרה לצ'רלי שין שמגלם אותו. המלצת צפייה: כפפות גומי.

 

"מופע שנות ה־70"

יש לסיטקום המצ'וקמק ודל־הדמיון הזה את אוהדיו, אבל כותב שורות אלה איננו אחד מהם.

 

"כנפיים"

משום מה היא נשכחה לגמרי, הפנינה הזו מהניינטיז שרצה במשך שמונה עונות וזכתה להצלחה רבה, וחבל שכך. אולי זה קשור לעובדה שהתנהלה במקום אזוטרי לחלוטין - שדה תעופה קטנטן במסצ'וסטס - ועסקה באנשים אזוטריים - הטייסים ואנשי הצוות של שתי חברות התעופה העובדות במקום.

 

"תהרוג אותי וזהו"

מלאה עד גדותיה בשחקנים נפלאים, שנונה בטירוף ונעה בקצב של מכונת ירייה, "תהרוג אותי וזהו" היתה ונותרה מהמשובחות שבקומדיות־מקום־העבודה, גם היום.

 

"עיקר החדשות"

עוד סיטקום שנשכח עם הזמן והכי לא בצדק הוא הסיטקום הנפלא הזה, שמתרחש בין כותליה של תחנת רדיו, על עובדיה המטורללים והמנהל האומלל (דייב פולי) שרק מנסה לעשות את עבודתו. ההיילייט: תפקידים נהדרים של פיל הארטמן הגאון זצ"ל, ג'ון לוביץ וסטיבן רוט; בעיה משמעותית: אנדי דיק.