געגועיי לבלומפילד

נתניה היא לא הבית של מכבי ת"א וגם לא תהיה כזאת בשלוש, חמש או עשר השנים הקרובות. אווירת האצטדיון לעולם לא תשתווה לבלומפילד המוכר והידוע

כדורגל, למרות הנופך הגברי שהוא מציג, הוא משחק רגשי. העונה הנוכחית של מכבי תל אביב מעבירה בנו, האוהדים, הרבה רגשות שלא הכרנו בשנים האחרונות: תסכול מהשחקנים, אכזבה מהתוצאות, ייאוש מהטבלה ודכדוך מהאין דרך. לקראת המשחק בשבת נגד באר שבע עולה בנו הרגש הכי עמוק וכואב: רגש הגעגוע. לשחקן הכי גדול שהיה פה בעשור האחרון, לרצף ניצחונות מתוק ולאוויר פסגות של מנצחים. למרות כל אלה, הגעגוע הגדול מכולם הוא אחר. הוא אפור, קשה, עתיק ורחוק מדי מלהתגשם. או כמילות השיר: "הנשמה לבלומפילד מבקשת".

 

ב-3 באפריל 2016 נפלה ההכרעה שכנראה השפיעה הכי הרבה על העונה הנוכחית של מכבי תל אביב בכלל ועלינו האוהדים בפרט. ההחלטה על המעבר לאצטדיון בנתניה לא היתה מובנת לחלוטין והתקבלה בחוסר עניין על העדפתה לעומת אצטדיון המושבה בעיר השכנה פ"ת. היינו כל כך עסוקים במרדף אחרי ב"ש שרק רצינו את האליפות ולעזאזל העונה הבאה, נתמודד איתה כשתגיע. ואז היא הגיעה.

 

 

יש צורך להבהיר למי שאינו חובב כדורגל, או לא מגיע למגרשים לעתים תכופות, כי משחק כדורגל של הקבוצה האהובה עלייך לא מתחיל עם השריקה של השופט - הוא מתחיל בכלל באותו בוקר של המשחק עצמו. התכנונים, מתי יוצאים, מי מביא מה, איך נוסעים, מה אוכלים, יהיה קר, יהיה חם. ההכנות למשחק הן כבר חלק אינטגרלי מהתכנון וההגעה למשחק, והן משפיעות על כל היום.

 

עד השנה שעברה היינו יוצאים מהבית – חולצה צהובה, צעיף על הכתף, מינוי בכיס - וכמו מלוע של תותח תוך חצי שעה במקסימום היינו מוצאים את עצמנו על מושבי הברזל של בלומפילד. המקום הכי צפוף באזור גוש דן רבתי הצליח למשוך אליו יותר מ-10,000 צופים בסדר מופתי כאילו היינו בתור לסינמה סיטי. ב-14 בצהריים. והיום? כל נסיעה למשחק שולחת אותנו לווייז שמשחק לנו בנשמה ומרעיד לנו את הלב בכל עדכון אדום שמגיע. קשובים לתוכניות הספורט ברדיו על הפקקים של כביש החוף המקולל ותופסים את הראש איך לעזאזל קרה שאנחנו צריכים לנסוע במשך שעתיים למשחק בית מול הפועל אשקלון.

 

העונה עוד ארוכה, אך אם יש איזה חשש לפני משחק העונה זהו איבוד אפקט הביתיות שהיה כל כך עוצמתי ביציעי בלומפילד. במקום שהרגליים ירעדו לב"ש בירידה של מחלף וולפסון, הם ישייטו להם בנינוחות לעבר אצטדיון נתניה. בלי איום. בלי חשש. אוטובוס רגוע של שבת בצהריים עם נוף לים.

 

בהודעת החתימה בעונה שעברה אמר מרטין ביין, אז מנכ"ל המועדון, כי "בחרנו בנתניה כביתנו החדש". אז זהו, שלא. העונה הבנו שנתניה היא לא הבית וגם לא תהיה כזאת בשלוש, חמש או עשר השנים הקרובות. אווירת האצטדיון לעולם לא תשתווה לבלומפילד המוכר והידוע. אין לנו מה לעשות חוץ מלנשוך שפתיים, להכיל את השנים בגלות ולייחל במהרה להקמתו של בלומפילד המחודש בכדי לחזור לבית הכל כך מוכר ואהוב.

 

ווינסטון צ'רצ'יל אמר כי "קודם אנו מעצבים את ביתנו; ובהמשך, הבית שלנו מעצב אותנו". ואנו עוצבנו בשנים האחרונות בדמותו של בלומפילד. אצטדיון שכבר נצרב בדי-אן-איי של המכביזם. שם גרמנו לבאזל לרדת על הברכיים. שם תפרנו לפרנקפורט רביעייה. שם השפלנו את האדומים פעם אחר פעם ונתנו קונצרטים בארבע השנים האחרונות, כאלו שבלומפילד לא ידע זה עידן ועידנים. הרעש של האצטדיון ביפו היה שווה נקודה עוד לפני שהסטופקס נגעו בכר הדשא. 13 ו-2 משמאל, 8-7 מימין. קולוסיאום של אימפריה בצהוב.

 

במוצ"ש נגיע עם כל הלב והנשמה לנתניה בשביל לתת את התחושה כי זהו משחק בית, שבו צריך להיות לנו יתרון כביכול. ואתם, אדומים עם אצטדיון מהניילונים, יכולים לנצל את ההפוגה שלנו ממבצרנו. נצלו את הזמן שנותר. עוד שנה וחצי אנחנו חוזרים, והפעם, אנחנו מביאים איתנו עוד 10,000 צהובים שיהפכו את נתניה לחלום רע ורחוק ואת בלומפילד לסיוט החדש שלכם.