שפה זרה: ירון פריד על Vinegar Girl של אן טיילר

None

תעלול שיווקי שיצא מכלל שליטה או שמא יוזמה גאונית? השאלה הזו יותר ממתבקשת לנוכח פרויקט גרסאות הכיסוי הספרותיות למחזות של וויליאם שייקספיר, במלאת 400 למותו. ג'נט ווינטרסון הלכה על 'אגדת חורף', הווארד ג'ייקובסון ניסה כוחו עם 'הסוחר מוונציה', ואילו ג'יליאן פלין ויו נסבו יעדכנו, בהתאמה, את 'המלט' ו'מקבת'. לא פחות.

 

Vinegar Girl של אן טיילר, שפורסם לפני כמה חודשים, הוא 'אילוף הסוררת' בתחפושת מודרנית. מאוד. רוב הזמן קשה שלא להתמסר להילולה העליזה שטיילר ('נישואי חובבים', 'שיעורי נשימה') מעצבת בכישרונה המוכח. קתרין/קייט שלה היא גננת מבולטימור שאולי לא בדיוק שונאת ילדים, אבל בהחלט לא מחבבת את כולם. היא רווקה מזדקנת, נרגנת, גרועה במיוחד בעבודות הבית, עם הפרעה חברתית חמורה. היא גרה עם אביה המדען, שנמצא על סף פריצת דרך גורלית במחקר שלו, ועם אחותה הטבעונית והתובענית בת ה־15.

 

טיילר מצליחה להבריק פעמיים: פעם ראשונה בפתרון האקטואלי שלה לצורך החירומי באילוף הסוררת (על קייט נכפים נישואי גרין־קארד לפיוטר המקסים, עוזר המחקר הרוסי של אביה, המועמד לגירוש מהמדינה. וד"ש לדונלד טראמפ), ופעם שנייה במהות האילוף. פיוטר, בניגוד לפטרוקיו במקור השייקסיפירי, לא יאלף את קייט. כפמיניסטית מתקדמת שלא ידעה שהיא כזו, הסוררת של טיילר היא זו שמאלפת את עצמה, ומבינה שציות לאביה הנואש, שעתידו המקצועי תלוי בה, יוכל להביא לה שמחה, עצמאות ואפילו אהבת אמת, מבלי שתקפח דבר מעקרונותיה. המחקר של אביה ושל בעלה המיועד יועיל לאנושות, וקייט מצטרפת מחדש למין האנושי ונשארת בחיים. ניצחון מכל כיוון, גם מזה של הנאת הקריאה.

 

אבל גם אם שייקספיר לא מתהפך בקברו, עדיין מתעוררת בסוף הספר תחושה לא נוחה, שלא לומר חמוצה - של תרגיל אינטלקטואלי מלאכותי, מחושב מדי וקצת מיותר בעצם, שבדיעבד רק קשר את ידיה של טיילר במקום לגלות מחדש את הקומדיה הקלאסית, שהסתדרה מצוין יותר מ־400 שנה בלי ניסיונות החייאה מגושמים שכאלה.

 

 

Vinegar Girl // Anne Tyler ,2016