חוב האגרה בוטל: לא הוכח שיש טלוויזיה בבית

תושב נצרת צבר חוב של 5,000 שקל בין השנים 2001 -2007. אבל בבית המשפט כשלה רשות השידור בניסיון להוכיח שהוא החזיק מכשיר בבית

עו"ד אורי בן-עטיה פורסם: 09.02.17, 07:20

בית משפט השלום בנצרת ביטל לאחרונה חוב אגרת טלוויזיה של כ-5,000 שקל שצבר תושב העיר, מאחר שרשות השידור לא הצליחה להוכיח שהייתה בבעלותו טלוויזיה בתקופה הרלוונטית. הרשות אמנם הציגה דו"ח ביקור בית שערך נציג מטעמה ולפיו אכן היה מכשיר טלוויזיה בבית, אבל עורך הדו"ח לא זומן לעדות, והרשם ריאד קודסי החליט לבטל את החוב.

 

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

 

ראשית הפרשה ב-2015: רשות השידור פנתה לבית המשפט בטענה שהנתבע לא שילם אגרה בין השנים 2001 ל-2007. לדבריה, בתקופה הרלוונטית הוא החזיק מקלט טלוויזיה ולכן חייב לשלם אגרה לפי חוק רשות השידור, אך הוא לא עשה זאת חרף התראות חוזרות מטעמה.

 

רשות השידור ביססה את תביעתה על דו"ח ביקור בית שערך סוקר מטעמה בדצמבר 1997. הסוקר כתב בדו"ח שאשתו של הנתבע הצהירה שברשותם מקלט אך הבעל אמר לו שאינו מעוניין לשלם וקילל את רשות השידור.

 

רשות השידור הציגה פלט מחשב שבו מופיעים נתוני הדו"ח, וטענה שמדובר ב"רשומה מוסדית" שיש לקבלה כראיה ללא צורך בזימון הסוקר לעדות.

 

הנתבע, באמצעות בא כוחו עו"ד עבד אלרחמן שחברי, טען מנגד שדרישת התשלום לא חוקית ואינה מבוססת שכן לא היה ברשותו מקלט טלוויזיה באותן שנים. הוא הוסיף שאין לתת כל משקל למסמכים שהגישה הרשות שכן מי שערך את הדו"ח לא הוזמן לתת עדות.

 

ואכן, הרשם ריאד קודסי קבע שהתובעת לא הוכיחה שהנתבע החזיק במקלט טלוויזיה בתקופה הרלוונטית. הוא הדגיש שהתביעה מבוססת על דו"ח ביקור בית, אלא שעורך הדו"ח לא העיד במשפט ונמנעה מהנתבע הזכות הבסיסית לחקור אותו על מה שכתב. בתנאים אלה, נקבע, הדו"ח אינו מהווה רשומה מוסדית.

 

הרשם הוסיף שעיון בקובץ המחשב שהגישה התובעת מעלה שהוא לא עומד בתנאים הנדרשים על מנת לקבוע שמדובר ברשומה מוסדית, ובמיוחד התנאי שלפיו "דרך איסוף הנתונים ודרך עריכת הרשומה מעיד על אמיתות תוכנה".

 

באשר לדרך איסוף הנתונים כתב הרשם שהדו"ח נקלט במחשב רק כשלושה שבועות לאחר הביקור ולא בסמוך אליו, והדבר פוגע במהימנותו. בנוסף, הרשות לא הוכיחה שהיא נוקטת אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב.

 

מאחר שרשות השידור לא זימנה את הסוקר לעדות, חל הכלל שלפיו ההימנעות מהזימון כמוה כהודאה שאילו הובא האיש לעדות היה הדבר פועל לרעתה. בסיכומו של דבר נקבע שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח שלנתבע הייתה טלוויזיה והתביעה נדחתה.