"50 גוונים של אופל": סקס נדוש ושמרני

הסרט השני בטרילוגיית "50 גוונים" מספק לצופות יותר בשר חשוף מקודמו, אבל גם הסקס (המשמים) לא מסתיר את הגישה המיושנת והמעליבה כלפי נשים. ובכל זאת אפשר ליהנות ממנו - בעזרת קצת אירוניה וחברות טובות

כפרפראזה על השלט הכי מפורסם מהפגנת הנשים נגד טראמפ, "אני לא מאמינה שאני עדיין מפגינה על זה", אפשר לסכם את "50 גוונים של אופל", הסרט השני בטרילוגייה של "50 גוונים של אפור" שהגיע אמש (ה') לאקרנים, במשפט: "אני לא מאמינה שנשים עדיין מפנטזות על זה". סיפור האהבה העתיק שהוא מעמיד במרכזו מחזיר לקדמת הבמה את הפנטזיה המיושנת על הגבר העשיר, החזק וטוב המראה, שמבקש להפוך אותך מלכלוכית ענייה (או במקרה שלנו – מעורכת ספרים צעירה ממעמד הביניים), לנסיכה נובורישית ונהנתנית. על הדרך הוא יקנה לך טבעת יהלום נוצצת שתגרום לכל נשות העיר לקנא, ויציע לך לעבור לגור אתו בפנטהאוס מוזיאוני המשקיף על המגדלים המהפנטים של סיאטל.

 

וכמו באותה פנטזיה שמרנית שנחרשה עד דק, כריסטיאן גריי (בגילומו של ג'יימי דורנן האירי) אכן מציל את אנסטסיה סטיל (דקוטה ג'ונסון היפהפייה). הוא עושה זאת כשהבוס שלה מטריד אותה מינית ("האנשים שלי כבר יטפלו בו"), והוא עושה זאת שוב כשאחת הנשלטות הישנות שלו ("סאבית" בעגת ה-BDSM), מאיימת להרוג אותה ("החזרתי אותה למקום אליו היא שייכת, בית המשוגעים").

 

ביקורות נוספות במדור הקולנוע של ynet: 

• "המקום בינינו": קיטש מפה ועד מאדים
• "ספליט": 23 זהויות יותר מדי
• "מאחורי המספרים": צעד גדול לאישה השחורה
• "מכורים לזהב": להתאהב במקונוהיי, עם כרס

 

זאת כנראה רוח התקופה: האמת הפכה לנרטיבים, העובדות - לעובדות אלטרנטיביות, זכותה של אישה על גופה - לחקיקה נגד הפלות, והחזון של תנועות הנשים לשוויון ועצמאות כלכלית - למשפט מתחנחן כמו: "אבל כריסטיאן, אתה יודע שאני אוהבת לעבוד". איזה מזל שכריסטיאן הוא גבר תרבותי ולא בבון, ועל כן הוא "מרשה" לאהובתו התמימה עם הפוני להמשיך לפתח את הקריירה שהיא רוצה, אבל כדי להזכיר לה היטב את יחסי הכוחות ביניהם ובין גברים ונשים בכלל, הוא גם מפעיל את קשריו כדי לפטר את הבוס שלה, ומעניק לה במתנה את משרת החלומות שתמיד רצתה. הו כריסטיאן!

 

פמיניסטיות כמו וירג'יניה וולף חלמו על חדר שיאפשר לאישה לשבת ולכתוב, ו-אי. אל. ג'יימס שכתבה את סדרת הספרים שעליה מבוססת הטרילוגיה הקולנועית, בהחלט נהנית מפירות מאבקן של נשים כמו וולף אשר מאפשרים לה את הספייס ואת השקט הנדרש כדי לשבת, לפנטז, לאונן קצת ולכתוב ספרות משרתות ארוטית. רק חבל שבאבחת ספאנק אחת היא הורידה מאבקי נשים של עשרות שנים לטמיון, ופרשה את השטיח האדום כדי לקמבק בחזרה כמה מהקלישאות המשעממות ביותר שהדביקה התרבות המערבית לנשים לאורך השנים. כך, נמצא בסרט את קלישאת "האקסית המטורללת" – אישה ששברון הלב שלה הביא אותה לידי קנאה קיצונית עד שכל מבוקשה הוא לנקום, ואיך אפשר בלי "האישה הגולד-דיגרית" שבמקום אישונים יש לה דולרים בעיניים, ולא אכפת לה יותר מכלום.

 

לזכותה של אנסטסיה סטיל ייאמר, שבניגוד לשאר הנשים שמקיפות את כריסטיאן, היא אינה גולד-דיגרית בהצהרה, והיא אפילו דוחה את הצ'ק הנדיב של גריי באלגנטיות מעושה. אלא שעצם המבט החמדני שהופיע בעינייה כשהבינה שהיא יכולה לבחור איזו שמלת מעצבים יוקרתית שרק תרצה, מוכיח שבסופו של יום כולנו חולמות על כסף, ובגדי מעצבים כמובן. איזה כיף, אי. אל ג'יימס, ששוב הזכרת לכולם את מה שהטוקבקיסטים דואגים להזכיר לנו, הנשים, השכם והערב. באמת, מה היינו עושות בלי התזכורת הזאת על האהבה של כולנו למזומנים. בעצם, אני יודעת מה היינו עושות - מפתחות אישיות למשל, משהו שפחות מאפיין את דמויותייך הנשיות.

ואכן, כמו קודמו, גם הסרט השני בטרילוגיית "50 הגוונים" לא השכיל להציג יותר מדי גוונים בדמויות שלו. אפשר להאשים את התסריט שכתב ניל לאונרד (שהוא גם בעלה של הסופרת אי. אל ג'יימס), אולם גם הקונפליקטים שהוא מציג נותרים שטחיים ופלקטיים עד שהם מתפיידים דקה אחרי שאת מנקה מהמחשוף שלך את פירורי הפופקורן. ולמרות כל זה, "50 גוונים של אופל" עדיין טוב יותר מהסרט הראשון שיצא ב-2015, וטקס פרסי הראזי העניק לו את התואר המפוקפק "הסרט הגרוע של השנה". הצילום שלו מרהיב, הוא מאובזר בפריימים אפלים, ארוטיים ואלגנטיים, הפסקול שלו בהחלט נכון וראוי (כולל שמות כמו סיה וטיילור סוויפט), והכי חשוב: הוא מעניק החפצה מתקנת כשהוא מנפנף בגופו החטוב של ג'יימי דורנן, בעודו מציג 3 דקות שלמות של אימוני כושר מפרכים. המשחק של דורנן, אגב, עדיין עלוב ולא משכנע.

אבל מה עם הסקס, אתם שואלים? אם "50 גוונים של אפור" הואשם בהיותו "סרט סקס שאינו סקסי". ג'יימס פולי שביים את "50 גוונים

 של אופל" הפיק לקחים קטנים מקודמתו בתפקיד, והעניק לצופות המבייצות מינון גדול יותר של סצנות מין. הבעיה היא שהמין שמוצג בסצנות הללו כל כך נדוש ושמרני, עד שאפילו פלירטוט הסאדו-מאזו עם החדר האדום של כריסטיאן לא מצליח להפוך אותן לפחות "וניליות" באופיין, כן – בדיוק כמו טעם הגלידה שאנסטסיה סטיל מבקשת מכריסטיאן לאהוב.

 

בהתחשב בעובדה שהקהל שצפה עמי בסרט לא כלל ולו גבר אחד לרפואה (להוציא את מוטי רייף שהפיק את האירוע), ולפי השאגות והצחקוקים הרבים - נראה שהוא אפילו די נהנה, אפשר להגיד שלמרות הכל, "50 גוונים של אופל" בכל זאת מספק חוויית צפייה כיפית לנשים, בייחוד אם הן צופות בו בקטע אירוני ביחד עם חברותיהן הטובות, ומשתדלות שלא להתעצבן יותר מדי על העלילה.